זה סיפור מרתק שהפך לדבר החם ביותר בפגרת הקיץ של הכדורגל האירופי. גיבורת הסיפור היא יובנטוס: 5 פעמים ברציפות אלופת איטליה, הקבוצה הפופולארית ביותר בארץ המגף. "הגברת הזקנה", ששמה דווקא קשור לנעורים, ונדמה שהקיץ היא המרעננת הרשמית של היבשת כולה.
הכדורגל האיטלקי עובר תקופה קשה וזה לא סוד. הנבחרת הרשימה ביורו האחרון, אבל ירדה בדמעות מהמגרש לאחר הפסד אכזרי ברבע הגמר מול גרמניה בפנדלים. אולם חוץ מהכישרונות והאופי שיש לשחקן האיטלקי, קיימות בעיות כלכליות וניהוליות קשות שהפכו את הסרייה A ל"בלתי נספרת" ברשימת הגדולות של אירופה. מילאן הוא מועדון כדורגל חבוט שמתחיל עונה שלישית ברציפות ללא השתתפות במפעל אירופי, סילביו ברלוסקוני רוצה למכור ולא בטוח שיש מי שיקנה. אינטר דווקא נמכרה, לסינים, אבל כרגע נדמה שההוצאות שלהם הסתכמו בקניית הקבוצה. רומא מעולם לא עשתה רכש גדול במיוחד ומתבססת על סמל גדול בן 40 וקהל נאמן. לאציו מוכרת פחות מינויים ממכבי פתח תקוה, ולנאפולי עוד נגיע בהמשך.
לוואקום הגדול הזה השתחלה יובנטוס. היא עשתה זאת עשור בדיוק לאחר המשבר הגדול בתולדותיה: פרשת ה"קאלצ'יופולי", בה הורדה בבושת פנים לליגה השניה בהאשמה מפוקפקת של הטיית משחקים, התערבות בשיבוץ שופטים והטלת אימה על קברניטי הליגה. יובה ספגה בכבוד את המכה והחלה להיבנות מחדש. ראשית היא הקימה איצטדיון: "יובנטוס סטאדיום", היכל הכדורגל המודרני ביותר כיום באיטליה. אנשים שואלים מדוע יובה הגדולה לא בנתה מפלצת של כ-80 אלף מקומות ישיבה. אבל זאת בדיוק יובה החדשה. היא לא בונה מעבר למידותיה, עושה הכול בחשיבה כלכלית לצד מקצועית. רק תנסו להשיג כרטיס למשחק בית.
על המגרש זה הולך די בקלות: שני דאבלים בשנתיים האחרונות, גמר צ'מפיונס אחד (הפסד לברצלונה) וחוליית הגנה מהמפוארות בתולדות המשחק (בופון קייליני, בונוצ'י ברצאלי) . כולם מבינים שיובה היא לא בארסה, ריאל מדריד או פ.ס.ז'. היא לא תקנה את השחקן הטוב בעולם ותפתה אותו במשכורת עתק, אין לה נותני חסות מערב הסעודית או מקטאר והמשבר הכלכלי באיטליה לא פוסח גם עלייה. בדומה לבאיירן מינכן, הכוח האמיתי של יובנטוס היא צורת הניהול שלה. התלכיד הקבוצתי, הניהול הכלכלי המאוזן, וגם המסורת והניסיון. אנטוניו קונטה, מאמנה של יובה ב-3 עונות האליפות מתוך ה-5 ברצף, עזב את הקבוצה בטענה שאי אפשר להיכנס למסעדה של 100 יורו עם 10 יורו ולצאת שבעים. כמו שזה נראה כרגע, ליובה של מסימיליאנו אלגרי יש גם מקום לקינוח.
אז מה עשיתם בקיץ האחרון? יובה עשתה הרבה. דני אלבס המנוסה הגיע מברצלונה בהעברה חופשית. מהדי בנעטיה הגיע מבאיירן מינכן, מחליף הולם לחוליית ההגנה הנפלאה של נבחרת איטליה שמאחוריה עומד כנראה השוער הטוב בהיסטוריה של המשחק. אל עמדת עושה המשחק הגיע מיראלם פיאניץ' - 35 מיליון יורו שולמו עבור קשרה הנפלא של רומא. יובה לא עצרה גם בהתקפה: 22 מיליון יורו שולמו עבור מרקו פיאצה הקרואטי, בן 21 בסך הכל, אבל נחשב להבטחה עצומה. יובה יודעת לזהות את הצעירים המבטיחים בזמן, כמו שעשתה בעבר עם פאולו דיבאלה, ארתורו וידאל, וגם עם הבטחה מפאדובה בשם אלסנדרו דל פיירו.
כל השמות הללו מחווירים לצד האיש שנקנה ב-90 מיליון יורו: גונסאלו היגוואין, שקבע בעונתו האחרונה בנאפולי שיא כיבושים לעונה אחת באיטליה - 36. אם אתה מסתובבים בנאפולי, כדאי שתשמרו על פרופיל נמוך, המצב רוח שם לא משהו. אאורליו דה לורנטיס אמר ש"רק בוגד יעזוב את נאפולי ליובה", אז עם משכורת של 7.5 מיליון יורו בעונה, היגוואין מוכן להיות לא רק בוגד העיר, אלא גם בוגד המחוז. האזורי בינתיים מנסה לשדר עסקים כרגיל ולהתעסק בחיפושים אחר רכש חדש, אבל הסיפור של היגוואין הוא סיפורה של הליגה כולה. יובה לוקחת את הטובים ביותר, היא עושה זאת בזמן הנכון, ולרוב גם במחיר הנכון, אולי לא במקרה של היגוואין, אבל נדמה שאם יש חלוץ בעולם ששווה את המחיר האסטרונומי הזה, "פיפיטה" הוא האיש.
וכעת לרשימת העוזבים, הרי צריך לאזן את הקופה. 30 מיליון יורו ואלברו מוראטה אחד, כישרון גדול, אבל הכסף של ריאל מדריד ניצח. גם הכסף של מנצ'סטר יונייטד ניצח ושבר את שיא ההעברות בכדורגל העולמי: 120 מיליון יורו עבור פול פוגבה, שחקן שהגיע ליובנטוס מאותה מנצ'סטר יונייטד, בהעברה חופשית. מעבר לדיון ההכרחי האם פוגבה שווה או לא שווה את הסכום (בהחלט לא), בולטת הגאונות של יובה להשביח שחקן, לקטוף ממנו פירות ולמכור אותו במחיר בו אפשר לרכוש 4-5 שחקנים בשיעור קומה עולמי. דוגמא בולטת מהעבר, קיץ 2001 , יובנטוס מוכרת את זינאדין זידאן לריאל מדריד ומביאה במקומו 3 שחקנים : לילאן תוראם, פאבל נדבד ובופון.
אז לאן תגיע יובנטוס בעונה הקרובה? אפשר להתחייב על אליפות, אולי גם גביע, אבל הציפיות בשמיים והמאמן הנהדר אלגרי יודע שיבחנו את עבודתו גם בהקשר של זכייה בצ'מפיונס. את הזירה המקומית נדמה שיובה הכריעה ללא קרב ונשאר לה רק להתקדם הלאה. בדיוק כמו באיירן מינכן בגרמניה, עוד אליפות לא תרגש אף אחד, זכייה בליגת האלופות תוציא את כל איטליה לכיכר.
