לראשונה מאז יורו 1988, לא היה אף 0:0 בכל הסיבוב הראשון. ממוצע השערים עומד על 2.5 למשחק, שזה לא רע בכלל. היה רק פנדל אחד – שהוחמץ (קראגוניס), אם כי השופטים היו צריכים לשרוק לפחות לעוד ארבעה-חמישה פנדלים ברורים. הרמה בסך הכל טובה, אם כי לא מדהימה. אין אף נבחרת שמתעלה על האחרות וצריך לומר את האמת: ציפינו מאלופת העולם ספרד, מסגניתה גרמניה וגם מאיטליה וצרפת ליכולת טובה יותר. מה שבטוח, הן מסוגלות להשתפר בשלבי ההכרעה.
עד עכשיו, הנבחרת שנתנה את המשחק הבודד האיכותי ביותר הייתה פורטוגל (מול הולנד), הרבה בזכות היכולת המצוינת של כריסטיאנו רונאלדו, באחד ממשחקיו הטובים ביותר בקריירה במדים הלאומיים. אם פורטוגל תצליח לשמור על האינטנסיביות והאיכות שהפגינה נגד הולנד, ואם תהיה קצת יותר חדה מול השער – היא יכולה לזכות ביורו הזה.
העניין הוא ששלב הבתים, עד כמה שהוא מעניין ומרתק, הופך מעתה ללא רלבנטי. לפני 4 שנים קרואטיה ניצחה בכל שלושת משחקיה בשלב המוקדם. מישהו זוכר את זה? מישהו זוכר בכלל את מי היא ניצחה? מה שזוכרים זה רק את ההדחה הדרמטית שלה מול טורקיה ברבע הגמר. כי ככה זה בדרך כלל באליפויות אירופה: הדרמות של משחקי הנוק-אאוט ברבע הגמר, בחצי הגמר ובגמר משכיחים מאיתנו די מהר את כל מה שקרה ב-12 ימי השלב המוקדם. ובכל זאת, את יום המנוחה הראשון של היורו מקדישים בדרך כלל לסיכומים.
אז הנה הבחירה שלי לנבחרת הסיבוב הראשון. כמו תמיד במקרים כאלה, ברור שיהיו טענות לגבי שחקן כזה או אחר שנכלל בהרכב ולגבי שחקנים אחרים שנשארו בחוץ. אבל זה חלק מהעניין, חלק מהכיף שבדבר, ולכל אחד יש את דעתו ואת טעמו האישי.
שוער: איקר קסיאס (ספרד)
"סן איקר" הוא לא רק הקפטן והמנהיג של נבחרת ספרד, אלא גם השוער הטוב בעולם. הוא ספג רק שער אחד, הכי מעט בטורניר, וסיפק כמה הצלות גדולות.
מגן ימני: תיאודור גברה סילאסי (צ'כיה)
המגן הנמרץ של נבחרת צ'כיה הוא ללא ספק אחת התגליות של היורו. שחקן ויקטוריה פלזן יודע שבעונה הבאה הוא ישחק באחת הליגות הגדולות של אירופה, בזכות המהירות שלו, היכולות ההתקפיות וגם ההגנתיות.
בלם: פפה (פורטוגל)
אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו, אבל הבלם של נבחרת פורטוגל הוא אחד הטובים בעולם וביורו הזה הוא מוכיח זאת בכל משחק. הוא אתלט מדהים, קורא את המשחק ובינתיים גם הצליח להימנע מתגובות קיצוניות.
בלם: מאטס הומלס (גרמניה)
הבלם של נבחרת גרמניה כבר הוכיח את עצמו בבונדסליגה במדי האלופה דורטמונד, אבל הוא לא היה אמור להיות בהרכב של יוגי לב. עכשיו זה קצת מצחיק לחשוב שפר מרטסאקר הכבד והגמלוני היה צריך לפתוח במקומו.
מגן שמאלי: ג'ורדי אלבה (ספרד)
המגן הסילוני של ולנסיה צפוי לחתום בקרוב על החוזה בברצלונה, שם הוא אמור לשמש כיורשו של אריק אבידל. אי אפשר לקרוא לו תגלית, אבל בנבחרת ספרד הוא שם חדש. והוא נותן יורו אדיר.
קשר אחורי: גיורגוס קראגוניס (יוון)
מה עוד אפשר לומר על הנשמה הגדולה של נבחרת יוון, הסמל הלאומי שלה? אבל זה לא רק הלב הענקי והנחישות. קראגוניס בן ה-35 הבקיע את שער העליה לרבע הגמר מול רוסיה, אחד השערים המרגשים ביותר של הטורניר.
קשר אחורי: אנדראה פירלו (איטליה)
המוח והמנוע של ה"סקוואדרה אזורה". אחרי עונה ענקית ואליפות במדי יובה, פירלו הגיע ליורו כדי להראות לכולם שניסיון זו אחת התכונות החשובות ביותר עבור כדורגלן.
קשר קדמי: אנדרס אינייסטה (ספרד)
השחקן היציב ביותר בנבחרת ספרד, מחפה על היכולת הבינונית של צ'אבי ועל חוסר היציבות של דויד סילבה. תמיד נמצא שם כשצריך אותו, ותמיד אפשר לסמוך עליו ועל המסירות שלו.
קשר קדמי: פטר ייראצ'ק (צ'כיה)
הקשר של וולפסבורג לא נחשב לכוכב גדול, אבל שני השערים שכבש ביורו, הלחימה שלו במרכז המגרש וההשפעה שלו על השחקנים שסביבו הפכו אותו לאחד הקשרים הבולטים באליפות עד עכשיו.
קשר קדמי: כריסטיאנו רונאלדו (פורטוגל)
נכון שהוא איכזב בשני המשחקים הראשונים, אבל מה שכריסטיאנו עשה במשחק השלישי מול הולנד שווה למה ששחקנים אחרים יעשו בטורניר שלם. זו הייתה תצוגת תכלית של אחד משני השחקנים הטובים בעולם ולבטח הטוב ביותר באירופה.
חלוץ: מריו גומז (גרמניה)
לכאורה, עשה את מה שציפו ממנו כשהבקיע את שלושת השערים הראשונים של גרמניה ביורו, אבל גומז עשה את זה חד, חלק ואלגנטי והמשיך את העונה הנהדרת (מבחינה אישית) שהייתה לו בבאיירן מינכן.
