יש סיבה לכך שלא הרבה קבוצות, בכל ענף שהוא, זוכות בהמון תארים לאורך שנים רבות. תיקון: יש המון סיבות. אבל יש סיבה אחת שנמצאת שם כל הזמן, מאיימת לצוץ גם אחרי שקבוצה כן מצליחה להציג דומיננטיות משמעותית לאורך תקופה. סיבה שלעתים קרובות היא שמביאה לסוף של עידן. לעתים גם לסוף מוקדם מדי של עידן. והסיבה היא שבגבהים, יודע כל מי שטייל בצפון הודו, הראש מתחיל להסתחרר.
הביטוי הכי פשוט של התופעה הוא כסף. אני לא רוצה להזכיר כאן את מקרה יוגב אוחיון מהימים האחרונים, אבל הנקודה ברורה: קבוצה מצליחה מאוד, חלקים מסויימים ממנה מסיימים חוזה, ועוברים למקום אחר כדי לממש את שווי השוק שהם יצרו לעצמם בקבוצה המנצחת, אם זו לא יכולה לעמוד בדרישותיהם. זה, למשל, האתגר הכי גדול שעומד כרגע בפני סם פרסטי, הג'נרל מנג'ר של אוקלהומה סיטי ת'אנדר, כשהוא יושב וחושב איך להשאיר את הקבוצה הזו מחוברת גם אחרי העונה הבאה, כשג'יימס הארדן וסרג' איבאקה יסיימו את חוזי הרוקיז שלהם.
ביטוי בסיסי נוסף הוא אגו, שבצורה הכי טבעית שלו מתבטא פשוט בפגיעה בכימיה של הקבוצה. בין אם במחנאות או בריב בין שחקנים. כמה פעמים ראינו קבוצות שמורכבות ממספר גדול של שחקנים צעירים שלא הספיקו לזכות בכלום ו/או בוותיקים שאף פעם לא התמזל מזלם לעשות זאת, מרכיבות עונה אחת מופלאה וזוכות בגביע או צלחת או כל תואר שהוא? אינספור. כמה פעמים ראינו חלק מרכזי או שניים מאותן קבוצות מאבד את תחושת הדחיפות או המחוייבות שדחפו אותו, עכשיו שכבר יש לו תואר, ומפנה מקום בראש לצרכים האישיים שלו, אותם הוא שם לפני טובת הקבוצה? כמעט אותו מספר של פעמים.
קבוצות ענקיות באמת, כאלו שמגיעות שנה אחרי שנה למחנה קדם העונה, מתאפסות על עצמן, ויוצאות בכל פעם לעוד מסע של כיבושים וניצחונות, חייבות להתגבר על כל הבעיות האלה, כשהן צצות. והן צצות. אלא שבעוד שאת כל הבעיות האלה אפשר בצורה כלשהי להגדיר "בעיות מבחוץ", כאלה שאפשר להצביע עליהן, לבודד אותן ולהוקיע אותן, מה עושים כשהבעיה היא פנימית, אינהרנטית, מובנית? מה עושים כשהאגו הופך ליהירות? נכנסים לצרות.
נבחרת ספרד היא הנבחרת הטובה בעולם. היא זכתה ביורו 2008 עם שלושה שחקני ברצלונה בהרכב, שהיה מאוזן, מגוון, צעיר ושאפתן. 1:4 על רוסיה, 1:2 על שבדיה, 1:2 על יוון, ניצחון בפנדלים אחרי תיקו מאופס מול איטליה, עוד ניצחון על רוסיה (0:3 בחצי הגמר) ו-0:1 על גרמניה בגמר היו התוצאות, שמעידות על הכדורגל הנהדר שהיא שיחקה. כדורגל שהמטרה שלו הייתה לכבוש יותר מהיריב.
בזמן שעבר בין הטורניר באוסטריה ובשוויץ לבין הגביע העולמי בדרום אפריקה, ברצלונה הפכה לקבוצה הכי חזקה בעולם, והייתה בעיצומה של בניית השושלת שלה – שעדיין חיה וקיימת. לאורך השנים הללו הלך והבשיל התהליך שהפך את ברסה של לאו מסי, צ'אבי, אנדרס אינייסטה ופפ גווארדיולה למודל לחיקוי עבור כל ילד בעולם, לקבוצה שמייצגת עבור רבים את כל מה שטוב ויפה וטהור בכדורגל העולמי. לקבוצה שטורפת תארים ושואבת אוהדים ומתעמצת עם כל יום שעובר. לקבוצה שבאמת הפכה ליותר ממועדון – היא הפכה לתופעה תרבותית חוצת יבשות, גילאים ומינים, ולמוקד לדיונים פילוסופיים על משמעותו של הדאבל פס. לקבוצה שנהייתה הרבה יותר גדולה מעצמה.
באופן טבעי, נבחרת ספרד התבססה יותר ויותר עליה, ובמשחק הפתיחה של מונדיאל 2010 לא פחות מ-5.5 שחקנים (דויד וייה כבר היה שחקן ברסה אבל עוד לא שיחק בה) מברצלונה היו בהרכב שלה בהפסד המפתיע (וחסר החשיבות) 1:0 לשווייץ. פדרו, גם הוא כמובן מברסה, עלה מהספסל. 6.5.
ההמשך ידוע: הדומיננטיות של ברצלונה בהרכב הספרדי נתנה את הטון לאורך כל שלב הנוק אאוט, שנגמר בתוצאות 0:1, 0:1, 0:1 ו-0:1 לזכות ספרד בשמינית, ברבע, בחצי ובגמר – דבר שלא נעשה קודם מעולם. גם לא על ידי אף נבחרת גרמנית. בחצי הגמר ובגמר פתחו בהרכב כבר כל אותם 6.5 שחקני ברסה.
אבל הכדורגל שספרד הציגה לאורך אותם ימים כבר לא היה בדיוק אותו הכדורגל שובה הלב והעין עליו ברצלונה בנתה את השושלת הנוכחית שלה – הוא היה גרסה פחות אטרקטיבית ויותר צינית שלו. הוא לא ניסה להבקיע יותר, הוא רק רצה לשלוט יותר. כמו אימפריה שמסיימת את כיבושיה ומתחילה לדאוג לשמור על שטחיה. בוסקטס שיחק הלכה למעשה בלם ש-ל-י-ש-י, והנעת הכדור של ברצלונה... אההה... סליחה – של ספרד – הייתה קודם כל כלי הגנתי. כי כשהכדור אצלך, היריב לא יכול להבקיע.
את הזמן שעבר מאז ועד היום היריבות בכל רחבי היבשת הקדישו לנסיונות לפענח כיצד מתמודדים עם הסגנון הזה, ובעונה האחרונה, אותה ברסה סיימה עם גביע המלך בלבד, כבר ראינו דקות מאוד ארוכות בהן ברצלונה מניעה את הכדור... פשוט לשם הנעת והחזקת הכדור. נכון, היא עדיין הייתה כנראה הקבוצה השנייה הכי טובה ביבשת, ועדיין התפוצצה לכמות לא מבוטלת של משחקים מצוינים – אבל לאורך זמן, ההתאהבות בנתוני המסירות ואחזת הכדור פגעו בה, והיא הפכה תלויה במסי כמו שאף קבוצה באירופה לא תלויה באף שחקן.
לנבחרת ספרד אין את מסי. אבל כאן לא נגמרות הבעיות שלה – בגלל שיש בה כנראה יותר מדי אנשים, בין אם בקרב השחקנים או בצוות האימון, שבטוחים שמה שלא היה טוב מספיק בשביל ברצלונה עם מסי יהיה טוב מספיק לנבחרת, למרות שכאמור אין לה את הפרעוש. ויש בה יותר מדי אנשים, בין אם בקרב השחקנים או בצוות האימון, שכבר משוכנעים שהחזקת הכדור, הנעתו וניפוח נתוני המסירות הם מטרתו של משחק הכדורגל.
מה שקרה לנבחרת ספרד, שיכולה בטורניר הזה להפוך לראשונה בהיסטוריה שזוכה בשלושה טורנירים גדולים ברצף (זה אפילו לא קרה לאף דרום אמריקאית עם הקופה והמונדיאל), זה שהאגו שלה נכנס לה בדלת האחורית וגרם לה להתאהב בעיניים היפות של עצמה, ולא במה שעומד מאחוריהן. גרם לה להתאהב בדרך, ולא במטרה.
בסגל של ויסנטה דל בוסקה נמצאים פרננדו טורס, שבשבועות האחרונים של העונה כבש שלושער בליגה, שער נוסף בקאמפ נואו, והיה שותף מלא לזכייה בליגת האלופות ובגביע האנגלי, פרננדו יורנטה, שמבוקש על ידי מספר מועדוני-על אחרי עונה של 29 שערים בכל המסגרות ודאבל-גמרים עם אתלטיק בילבאו ואלבארו נגרדו, שכבש 14 שערי ליגה במדי סביליה. ועדיין הוא לא מוצא לנכון לפתוח עם אף אחד מהם מול אירלנד. אירלנד.
אז כן, כנראה שספרד תרד מהמגרש מהמפגש מול החבורה של ג'ובאני טראפאטוני עם שלוש נקודות, וסיכוי טוב שהיא גם תבקיע יותר משער אחד בדרך. אבל כל עוד היא תעשה את זה עם ה-4-6-0 ששיחקה בו מול איטליה, ותקפיד להניע את הכדור לרוחב, ואחורה, ושוב קצת קדימה, ואז לרוחב, וחוזר חלילה, עד ששחקני אירלנד ימעדו, יטעו, יאבדו סבלנות – לפחות תדעו מראש שאתם לא באים לראות שושלת בהתהוות, כזו שמפרה את הכדורגל סביבה, אלא בגירסא היהירה, המתנשאת והצינית של מה שהיה עד לא מזמן הדבר הכי יפה בספורט. ואם היא גם תזכה כך בטורניר כולו, כשהחלוצים שלה במקרה הטוב עולים מהספסל, היא לא תהיה יותר מאשר גירסא מהוללת של יוון 2004.
