בעוד שבאירופה האנטישמיות הולכת וגואה, נדמה כי דווקא בגרמניה נרשמת ירידה קלה. הדור הצעיר לא מפחד לחקור ולהתעמת עם העבר ופשעי המלחמה החמורים שבצעו אבותיו. בישראל, הזיכרון הקולקטיבי הדומיננטי קשור ישירות לשואה, ולכן, הירידה בגל האנטישמיות בגרמניה לא מפחיתה ממידת הסלידה של הישראלים כלפיה. הרתיעה מובנת לחלוטין לאור ההיסטוריה, אך מפתיע למדי שנופש במדינה או קניית מותג גרמני מתקבלים בהבנה רבה יותר מחיבה לנבחרת הכדורגל שלה, למשל.
אוהדי כדורגל רבים תוהים- כיצד ישראלי יכול לאהוד את גרמניה? המצפון מתעורר מיידית ולוקח אותנו אחורה 73 שנים. איך אפשר להתעלם מכך שהעם המזוהה עם הנבחרת המדוברת תרם בהצלחה להשמדתם של שישה מיליון יהודים? זאת בעיקר גם לאחר היכרות עם חלקם המועט ששרד כדי לספר על הזוועות. בין אם מדובר בסבא ובסבתא או הזקן החביב שגר בדירה ממול, כולנו נחשפנו וגדלנו על עדויות מצמררות, על "לזכור ולא לשכוח". נשאלת השאלה, האם הספורט מטבעו אמור להתנהל באופן הוגן וחף מקונוטציות, ואולי גם לגרום על הדרך לקירוב לבבות.
בשנים האחרונות, ישנם ישראלים שמעיזים לצאת מהארון, או יותר נכון מכורסת הטלוויזיה, ולא להתבייש באהדתם לנבחרת גרמניה. לטענתם, כיום מדובר ב"גרמניה אחרת". הם לא מתעלמים מן העבר, אך זוכרים היטב גם שהתאחדות הכדורגל הגרמנית היתה לכתף תומכת עבור התאחדות הכדורגל הישראלית. לצד עזרה כלכלית, הייתה זו דווקא ההתאחדות הגרמנית שתמכה בהכנסתה של ישראל למפעלי הכדורגל השונים באירופה. אותם אוהדים גם ימהרו להזכיר לכולנו שההיסטוריה הספרדית לא חפה מאנטישמיות, וגם להולנד ופולין לא חסר.
צביקה ריז, בן 34 מרמת גן, ומנהל אתר סחר אלקטרוני הוא אוהד מושבע של גרמניה מאז שהיה בן 12. האהדה לנבחרת הגרמנית היא במקביל לקבוצתו בישראל, הפועל פתח תקווה. עבור רועי כנפו, בן 28 מאשדוד, סטודנט לפוליטיקה, ולימודי אפריקה, האהדה לנבחרת היא נספח לאהדתו הגדולה לבאיירן מינכן.
איך הגעתם לאהוד את הנבחרת הגרמנית?
ריז: "התחלתי להתעניין בכדורגל במונדיאל של 1990. אבא שלי ז"ל השב את תשומת ליבי לגרמניה. הוא אמר לי להסתכל על המשחק שלהם וכמה הם טובים. אני זוכר מאותה שנה את הגמר מול ארגנטינה. לותר מתאוס שיחק אז בגרמניה והפך להיות אליל בשבילי. כילד, כשאתה רואה קבוצה כזו ווינרית זה פשוט נדבק. התחלתי לאסוף כתבות, תמונות ועשיתי לעצמי חוברת. במקביל, עקבתי אחרי משחקים".
כנפו: "גם אני נכנסתי לעניינים בשנות ה-90. התחלתי לעקוב אחרי באיירן מינכן כי אהבתי את יורגן קלינסמן, מהמט שול, סטפן אפנברג וכמובן גם מתאוס. אפשר לומר שפשוט נסחפתי אחרי המשחק האדיר שלהם. האהדה לנבחרת גרמניה באה בעקבות זאת. זה היה הגיוני בעיניי כי הנבחרת כללה שחקנים מבאיירן".
האהדה מרחוק- כיצד היא מתבטאת?
כנפו: "מעקב אחרי חדשות וצפייה במשחקים בכל זמן שאפשר".
ריז: "אני אוסף כל דבר שקשור לנבחרת. צעיפים, חולצות, קלפים, אקשן פיגרז. יש לי אוסף עצום. כמובן שעוקב אחרי החדשות והמשחקים. הייתי במונדיאל האחרון במשחק רבע הגמר מול אנגליה. ביורו הקרוב אטוס לצפות באחד ממשחקי הבתים. הלכתי גם לטורניר הנבחרת הצעירה של גרמניה שהתקיים באיצטדיון וינטר בארץ והצטלמתי עם המאמן שלהם".
איזה פידבקים קיבלתם מאחרים על האהדה לנבחרת?
ריז: "ברור שהתגובה הנפוצה ביותר היא- איך אתה יכול לאהוב את הנאצים האלה? לעומת זאת במונדיאל 2006 אני זוכר שחיפשתי חולצה של גרמניה באחת החנויות וכולן אזלו. כך שיש כאן גם אוהדים של הנבחרת, בשנים האחרונות ישנה מתינות. אבל זה תמיד יצוץ".
כנפו: " בשנים האחרונות אני מקבל המון פידבקים חיוביים בגלל המשחק האטרקטיבי של הגרמנים. למרות זאת, פידבקים שליליים תמיד היו ויהיו. חלקם בגלל הגרמניות, חלקם שבויים בתפיסת העבר שהכדורגל הגרמני הוא משעמם. יצא לא מעט שאנשים קראו לי נאצי. גם אם זה בהומור, זה עדיין פוגע".
איך אתם מתייחסים לפידבקים השליליים? יש לכם נקיפות מצפון?
כנפו: "לא מייחס לזה שום חשיבות. אני בטח שלא הולך להאשים את השחקנים הגרמנים על פשעים שנעשו לפני יותר מ-60 שנה. אין לי שום נקיפות מצפון לגבי האהדה שלי. אני זוכר את השואה, לא שוכח ולא סולח, שונא נאצים. אבל לא כל גרמני הוא נאצי, התפיסה הזו מטופשת. מבחינתי נאצים זה משהו אחד וגרמנים זה משהו אחר".
ריז: "אני בטוח שהשחקנים לא אשמים במה שהיה או מה שאולי עשה הסבא של הסבא שלהם. הם לא גאים בזה. אני מפריד את הכדורגל מהעניין. סבי ז"ל היה ניצול שואה מהונגריה ולחם עם הפרטיזנים. אני נותן את עצמי כדוגמא לכך שאפשר לאהוד את גרמניה במצב הזה. היום זו תקופה אחרת, אני כנכד לניצול שואה אוהב את הנבחרת בגלל המשחק שלה והשחקנים, נאצים ואנטישמים יש בכל מקום, לא רק בגרמניה. אני גם חושב שיש חוסר מקצועיות טוטאלי מבחינת השדרים הישראלים של המשחקים כלפי גרמניה, ברור שלא מפרגנים להם בגלל משהו שהם בכלל לא אשמים בו. התרומה של גרמניה לכדורגל הישראלי היא גדולה מאוד, חבל שלא זוכרים את זה".
עבור פרופסור משה צימרמן, היסטוריון ישראלי המתמחה בהיסטוריה הגרמנית, החלה האהדה לנבחרת כבר בשנת 1972. "מאז שהותי בגרמניה לכתיבת הדוקטורט הפכתי לצופה של משחקי כדורגל גרמניים. נהייתי לאוהד של קבוצת המבורג HSV וכתוצאה מכך עוקב בערנות גם אחרי הנבחרת הגרמנית", מסביר צימרמן, "הנבחרת שזכתה באליפות אירופה 1972 ואליפות העולם ב-1974 שיכנעה לא רק אותי להעריך את הכדורגל הגרמני ולהיות אוהד של הנבחרת הלאומית". צימרמן מוסיף וטוען כי "נבחרת גרמניה זכתה במספר הפעמים הרב ביותר באליפות אירופה ושלוש פעמים באליפות העולם. בתור פרופסור להיסטוריה גרמנית אני גם עוקב אחרי הכדורגל בגרמניה כתופעה היסטורית וחוקר בנושא".
לטענתו של צימרמן, מגמת האהדה הישראלית כלפי הנבחרת הגרמנית התפתחה באופן חיובי עם השנים. "עד 1970, כשהגיעה בורוסיה מנשנגלדבך לארץ, לא הייתה אהדה לכדורגל הגרמני", אומר צימרמן, "לאחר מכן, הייתה עליה בחיבה הישראלית. עם זאת שיחקה ההיסטוריה גם אחר כך תפקיד בהתייחסות לנבחרת. זה היה בולט מאד באליפות העולם ב- 1994 כשמעל דפי העיתונות הישראלית התנהל ויכוח על הלגיטימיות של אהדה לגרמניה". משנת 2000 לערך חל שינוי רוחבי בארץ. צימרמן טוען שהיו לכך שלוש סיבות: "גם בגלל שאופי הכדורגל הגרמני השתנה, גם בגלל שגרמניה היא מדינה תומכת בישראל, וגם בגלל האפשרות לעקוב יותר בעזרת הטלוויזיה והאינטרנט אחרי הליגה הגרמנית".
שיטת המשחק הגרמנית היא נושא מעניין בפני עצמו. התפיסה המושרשת בקרב אוהדי הכדורגל הישראלים היא, שמדובר בשיטת משחק הגנתית, לרוב במערך 4-5-1. יש המגדירים אותה כבונקר, העומד בניגוד לתאוות המשחק הפתוח והטוטאלי. אולם, תפיסה זו, הרואה את שיטת המשחק הגרמנית כשיטה משעממת וחסרת מעוף, אינה רלוונטית או מחוברת למציאות כיום.
ניתן להתווכח על מידת הכישרון של שחקני הנבחרת הגרמנית, אך המשמעת והסדר במשחקם בהחלט ניכרים ובולטים. גדולת הנבחרת באה לידי ביטוי פעמים רבות לאו דווקא ביכולתו הוירטואוזית של הבודד, אלא בכמות המועטה יחסית של טעויות והסדר המופתי שהיא מפגינה כמכלול. מאז עידן יורגן קלינסמן עבר הכדורגל הגרמני מן הדימוי הישן לדימוי חדש - כדורגל התקפי, יפה וטכני. קלינסמן הפך את הנבחרת מכזו שמסתפקת בשימור התוצאה לנבחרת התקפית, שמחפשת להבקיע כמה שיותר. נבחרת שהשיטה בה כוללת גם מגנים שתוקפים, הנוספים לשניים ואפילו שלושה חלוצים במשחק. המהירות רבה יותר ויש מוכנות לקחת סיכונים.
גרמניה הייתה הראשונה לפרסם את הסגל המורחב שלה ליורו הקרוב, מתוכו יבחר המאמן יואכים לב, את 23 המאושרים שימשיכו איתו לפולין ואוקראינה. האוהדים הישראלים כבר נרגשים ומעריכים כי הסיכויים של הנבחרת גבוהים למדי. "כל תוצאה שהיא פחות מזכייה באליפות תהיה אכזבה ענקית, גם בשבילי", מעריך צימרמן. צביקה ריז מעדיף לשמור על אופטימיות זהירה: "מקווה שגרמניה לא תפשל במאני טיים. אם גרמניה תסיים מקום ראשון בבית המוות, לדעתי תיקח את היורו ובגמר תפגוש את ספרד או צרפת".
בטרם הטורניר, תשחק הנבחרת משחק ידידות מול נבחרת ישראל שיערך ב-1 ביוני. העיתונאי מרטין ואן דה פלירט, כתב אתר ספורט 1 הגרמני מתייחס למשחק בהתרגשות: "הנבחרת תמיד שמחה לשחק מול ישראל. אנחנו מודעים לתופעה ההולכת וגוברת של אוהדים ישראלים של הנבחרת בגרמניה וכמובן שגם כאן ניתן למצוא עוקבים לנבחרת הישראלית ולשחקנים ישראלים. אין כל מניעה בעיניי לתופעה זו, להיפך. אנו מקבלים את הישראלים באהבה. פשעי המלחמה ידועים ולא נשכחים, אך אין להם קשר לכדורגל".
ומה לגבי האוהדים הישראלים כשמדובר במשחק של נבחרת ישראל מול גרמניה? פרופסור צימרמן ריז וכנפו, מסכימים פה אחד שהשאלה אינה רלוונטית כל עוד מדובר במשחקי ידידות ולא בהכרעת עלייה של ישראל לטורניר מסוים. "כשהפועל תל אביב שיחקה מול המבורג לפני שנתיים, הייתי בעד המבורג, בעניין זה אין פשרות", אומר צימרמן. גם כנפו יעדיף את באיירן על קבוצה ישראלית, אולם מדגיש כי: "במידה וישראל תעמוד במשחק אמת ובמבחן מול גרמניה, אהנה מהמשחק הגרמני אך אתמוך בישראל".