הדבר היחיד שעקבי באוקראינה – חוסר העקביות

המתנדבות האוקראיניות משתעממות - איפה האוהדים? | צילום: נעם שניידר

ביום שאחרי חצי הגמר הראשון, שבו הווינרית האולטימטיבית של חצי העשור האחרון – "לה רוחה" מספרד – העפילה פעם נוספת לגמר היורו, אני יושב בחדרי שבמלון רוביקון, ברקע המולת השוק שעוטף את מבנה האכסניה שנקראת משום מה "מלון", ומתקשה להאמין שרק לפני פחות מחמש שעות סיימנו את השידור הארוך ביותר שלנו ביורו 2012. בדונבאס ארנה זו היתה פינאלה ראויה לחוויה התקשורתית שלי מהיורו. השוק שמסביבי מסמל את חווית הפיאסקו 2012 של אוקראינה ואופ"א.

הדבר הכי עקבי באוקראינה הוא חוסר העקביות. זה בא לידי ביטוי בכל רגע ורגע מהיומיום שלי פה. אני חוזר בזמן יומיים אחורנית, עת התייצבתי בזמן הקבוע במכולה המשמשת כמרכז הקשר בין אופ"א לצוותי השידור על מנת לקחת את האישורים למשחק.

אופס, מסתבר שהכרטיסים יהיו מוכנים רק בעוד שעתיים. צריך לשרוף זמן ואני יוצא לסיור מקיף מסביב לדונבאס ארנה. פארק רחב ידיים, מתקני שעשועים לילדים מכל הסוגים המגובים בבתי קפה לאמהות, פסלים יפים ומקוריים שמפוזרים בכל פינה.

הדוב המסתלבט

פתאום מצאתי עצמי מול יער עבות כששביל צר מוליך אל בינות לעצים. מספר צעדים ואני בעיבורו של יער אירופי עבות, כשמסביבי פרפרים, ציוץ ציפורים ורשרוש עלים וחיות לא נראות. לא ידעתי נפשי מרוב התרגשות והודיתי לחוסר העקביות המבורכת. לפתע נגלה לעיני פסל דוב מסתלבט להנאתו ואחריו פסלי חיות נוספות. מחזה הזוי ולא צפוי שלהרגשתי מספר מועט של אוקראינים מכירים.

מעניין אם הדוב המסתלבט בעד ספרד או איטליה | צילום: נעם שניידר

בצאתי מהיער מצאתי עצמי מול בניין גדול ורחב ידיים, זכר לתקופת השלטון הסובייטי. מחוץ לבניין עמדו שומרים אך היו בו דגלי יורו 2012. פסעתי פנימה ונתקלתי בדלפק רחב שמאחוריו שלוש מתנדבות חינניות שנראו בודדות באולם הענק. התברר שזוהי הנקודה שבה אמורים אוהדי ספרד ופורטוגל להחליף את השוברים שבידיהם בכרטיסי הכניסה למשחק.

המתנדבות הביישניות ספרו שאף אוהד לא הגיע עד כה והן משועממות וחסרות מעש. אות לבאות. מחוץ לבניין התברר שאני נמצא ברחוב הראשי המוביל לאצטדיון וממולי אוהל ירוק שעליו כתוב באנגלית (הללויה!) -"מרכז מידע לתייר" – התנפלתי על האוהל והבחורה הנאה היושבת בו כמוצא שלל רב, מתוך תקווה לקבל הסבר על הבניין הרחב והמיושן. לא הופתעתי לגלות שהבחורה, המסבירה פניה לתייר, לא יודעת ולו מילה אחת באנגלית. מה היא עושה שם? לפרנסי אופ"א הפתרונים.

מי הזיז את העמדה שלי?

במצב רוח מרומם חזרתי למכולה הכחולה לקחת את הכרטיסים. מתברר שפעם נוספת הזיזו אותנו מהעמדה ששידרנו עד כה. גברים מעל גיל 50 מפתחים שמרנות מסוימת והרגלים שמקשים עלינו להתמודד עם הזזת עמדת השידור לאחר ארבעה שידורים.

הללויה! שלט באנגלית | צילום: נעם שניידר

לפי תחזית מזג האוויר צפויה סערה פעם נוספת וערך העמדה המקורה מאמיר. "תחזירו לי את העמדה כפי שסיכמנו לאחר רבע הגמר", אני דורש במפגיע. "אי אפשר", עונה לי ססיליה, נציגת אופ"א הצרפתית חמורת הסבר. "למה?", אני שואל ומצפה לתשובה הרגילה – "ככה" – אך להפתעתי מתברר שהעמדה ניתנה ל- BBC.

איינשטיין הזהיר אותי שכך יקרה. כשהגדולים נכנסים לתמונה, לקטנים נותרים הפירורים. אני לא מוותר ומתפתח ויכוח נוקשה באנגלית מנומסת אך תקיפה. ססיליה טוענת שאין פה אפליה אלא שה- BBC צריכים שלוש עמדות ברצף וזה אפשרי רק בעמדות שלנו. אני מתקשר לארץ להפעיל את הקשרים המקומיים וססיליה נלחצת ומתחילה להזיע. שום דבר לא עוזר ואנחנו נותרים עם העמדה החשופה. כמו כל דבר פה הבטחות ומציאות לא הולכים יד ביד.

הולכים נגד כיוון התנועה

למחרת בשש בערב אנו יוצאים כהרגלנו במונית לכיוון האצטדיון. למרות האישורים המיוחדים שבידינו המשטרה האוקראינית מסרבת לאפשר לנו לנסוע בכבישים המובילים לאצטדיון שבהם נסענו עד כה. בלית ברירה אנו מוצאים את עצמנו נוסעים בדרכים לא מוכרות כשגורלנו והגעתנו בזמן מופקדים בידיו של נהג מונית אוקראיני, שאינו דובר מילה באנגלית. לבסוף הוא מגיע לאזור האצטדיון דווקא מהכיוון שסיירתי בו. האזור מוכר לי ואנו נרגעים, אך לא לזמן רב.

השוטרים עוצרים את נהגנו, שבשלב זה חולצתו כבר ספוגת זיעה והריח הנודף ממנו מאלץ אותנו לפתוח את החלונות עד הקצה, ומסמנים לו שהאישור שלנו לא מאפשר לו להמשיך לנסוע בכביש הנוכחי, עליו לבצע פניית פרסה ולחזור על עקבותיו. עד כאן! אנו מורים לו לעצור, נוטשים את המונית ומתחילים בצעדה לעבר האצטדיון.

בין רגע אנו מוצאים את עצמנו בתוך נחיל אוהדים הצועדים בכיוון הפוך לנו. אני סוחב עליי תרמיל עם מצלמה, חצובה ולפטופ ובנוסף איבדתי את מאיר וזאביק. זה עוד לא קרה לי פה. לאחר חצי שעה, שהרגישה לי כמו שעתיים, פרצתי למרכז התקשורת הממוזג נוטף זיעה. עכשיו צריך להתחיל להתארגן לשידור כשנותרו כשעתיים לשריקת הפתיחה. מבחינת לוח הזמנים אנחנו בפיגור של שעה ואני לא יכול שלא לחוש את חוק מרפי מתדפק לפתחי. זה נמשך עם תקלות נוספות הקשורות להעברת חומרים, מסכים שמסרבים להדלק, כסאות לא תקינים, אך בתשע אנחנו יושבים בעמדתנו והכל מוכן לקראת שידור חצי הגמר.

למה עלינו לאוויר באיחור?

אלו מביניכם שצפו במשחק (ואני מקווה שהמדובר ברובכם) ודאי שמו לב שנוצר איחור בכניסה שלנו לשידור, עקב תקלה טכנית מהארץ. אנחנו רואים על המסך את השחקנים מתכוננים במנהרה המובילה למגרש והשידור עוד לא מועבר. מסביבנו השדרים האנגלים, הברזילאים, הרומנים ועוד כמה לא מזוהים כבר נמצאים בעיצומו של השידור ואנחנו ממתינים לאישור להתחיל את השידור.

הציור השבועי לילד: מזהים את הבלורית של מאיר איינשטיין. | צילום: נעם שניידר

לכל אותם המבקרים והמלעיזים, מי שלא עמד במצבים כאלה לא יבין את הלחץ וקור הרוח הנדרש. זה בדיוק כמו שחקן שמתכונן להצגה. מקצוענים כמו מאיר איינשטיין וזאביק זלצר מעבירים את כל היום מהבוקר בהכנה לשידור. הם אוהבים את מה שהם עושים, הם פרפקציוניסטים וחשוב להם לתת את השירות הטוב ביותר לצופה בבית. וברגעים כאלו, לאחר שעשית את כל ההכנה הנפשית והמקצועית אין דבר מרגיז יותר מאשר איחור בכניסה לשידור. הקבוצות עולות למגרש ואנחנו עוד לא בשידור. את חוק מרפי כבר הזכרתי? הקבוצות מסתדרות להשמעת ההמנונים, מאיר עצבני ובצדק, והספירה המיוחלת נשמעת באזנייה – "10... 5... 3... 2... 1... שלך מאיר!". בקור רוח ומקצוענות מופתית, הוא עושה סוויץ' ואומר: "ערב טוב, ההמנון הספרדי", ובתזמון מופלא מתחיל ההמנון. באותו רגע ידעתי שיהיה לנו אחלה שידור ושחוק מרפי ילך לחפש את החברים שלו בסיבוב, וכך אכן היה.

טרגדיה יוונית, הגרסה הספרדית

עד לשלב חצי הגמר בכל המשחקים ששידרנו נפלו שערים. 90 דקות חולפות והתוצאה 0:0. רונאלדו יכול היה לקנות את עולמו בדקה ה-90 אך אלילת המזל והרגל הימנית בוגדים בו. הארכה!

דל בוסקה מוציא את צ'אבי ומאפשר לאינייסטה להראות את הכישרון הנדיר הגלום ברגליו. לראות את השחקן הזה, בעל הגוף הצנום משתלט על המשחק זה פשוט תענוג אבל ההארכה נגמרת ואנו מגיעים לפנדלים. פנדלים זה כבר סיפור אחר לגמרי. טרגדיה יוונית במיטבה שמתעצמת כשאתה נוכח במגרש ויכול לבחור במה להתרכז.

הגיבור הבלתי צפוי. דל בוסקה | צילום: ספורט 5

אני מתמקד בדל בוסקה. עבורי הוא הדמות המעניינת מכל. המאמן המיוחד ויוצא הדופן הזה, שחקן ריאל מדריד ונבחרת ספרד בעברו, שזכה עם ריאל מדריד בליגת האלופות ולא היסס לעזוב לאחר מכן עקב חילוקי דעות עם המנהל המקצועי ולדנו. לאחר תקופה בריאל סוסיאדד ובשיקטאש התורכית, שממנה פוטר בבושת פנים, מצא את עצמו בחזרה בספרד ללא עבודה. רצה הגורל ומאמן ספרד באותו זמן, לואיס ארגונייס, שזכה ביורו 2008 עם נבחרת ספרד, עזב את משרת מאמן הנבחרת בעבור הצעה כספית קוסמת מפנרבחצ'ה התורכית ודל בוסקה קיבל את המשרה כפשרה בהיעדר מועמד אחר. גלגל ההיסטוריה ממשיך להסתובב וכשבאמתחתו זכייה במונדיאל בדרום אפריקה וחוזה שמבטיח את העסקתו עד למונדיאל בברזיל, מוצא עצמו האיש המופנם והמנוסה הזה כמטחווי פנדלים מעלייה לגמר היורו. זה לא רק מזל, למעשה זו קארמה!

שתי הנבחרות עומדות משני צידי קו האמצע מחובקות. מאמן פורטוגל פאולו בנטו מחובק עם שחקניו. דל בוסקה עומד בנפרד מכל הקבוצה. זה נראה לי טבעי. כשספרד מחמיצה את הפנדל הראשון הוא לא זז. כאילו ידע מה עומד להתרחש. נקודת המפנה מגיעה כשאלבס ניגש לבעוט את הפנדל השלישי ופתאום נני רץ ומחליף אותו. מכאן היה לי ברור לאן נושבת הרוח. נני אמנם מבקיע אבל אלבס בועט למשקוף. כשפברגאס מבקיע את הפנדל החמישי ומעלה את ספרד לגמר, רצים כל השחקנים לחבקו בעוד דל בוסקה הולך לאיטו ובג'נטלמניות אבירית מחבק את פאולו בנטו וטופח לו בעורף, כאומר לו: "אל תדאג, תורך יגיע!" רגע מיוחד שיישמר איתי לתמיד כשאזכר ביורו 2012.

לא תמיד מאיר איינשטיין צודק

זהו, השידור הארוך ביותר שלנו הסתיים לו ואותי אופפת תחושת ריקנות. גם הצעדה האינסופית ביציאה מהאצטדיון אנו הולכים כמי שכפאו שד. הדונבאס ארנה, רונלדו, אינייסטה, פפה וצ'אבי נראים כלקוחים מעולם אחר. 10 דקות מרחק הליכה מהאצטדיון ואנו בחזרה בדונייצק שהולכת ומתרוקנת.

תחזיותיו של מאיר, המבוססות על ניסיון רב, שלא נמצא מקום במסעדה מתנפצות כים המכה בשובר הגלים. המסעדות כולן ריקות ורובן סגורות כבר מסיום תשעים הדקות. לקראת שלוש לפנות בוקר אני נופל למיטתי הצרה ברוביקון ובין רגע חוזר להמולת האצטדיון בדונייצק או בלבוב. מחיאות הכפיים וצעקת הכרוז מעירות אותי. אור הבוקר חודר מבעד לעפעפיי ורעש הבאסטות המוקמות מסביב לחדרי שבמלון משתלט עליי. מציאות וחלום מתערבבים להם בראשי ואני שוקע לריקנות נעימה שסוגרת עליי כשקריאות של "ויוה אספנייה" נשמעות ברקע.

את הטור הזה אני מסיים לכתוב בטיסת אוסטריאן איירליינס מוינה לת"א. אני יושב בשורה האחרונה ומסביבי עכוזים בגדלים שונים של ישראלים וישראליות הממתינים לתורם לשירותים. מחשבה טורדנית תופסת לה מקום במוחי. ברגעים אלו בודאי מסתיים חצי הגמר בין איטליה לגרמניה. ואולי יש הארכה. ואולי יהיו גם פנדלים. בשעות האחרונות שכחתי לגמרי שהיורו טרם הסתיים. איש מסביבי לא יודע מה התוצאה ולא נראה שזה מטריד מישהו. אני מחפש את אחת הדיילות שאולי תבקש מהטייס שיברר מה קורה בפולין בחצי הגמר אך נתקל בעכוז רחב שנמעך באפי. הכל בחיים עניין של פרספקטיבה. במבט מהשורה האחרונה במטוס המלא עד אפס מקום בישראלים חסרי מעצורים פתאום הדיכאון ברוביקון לא נראה חלופה כה רעה. תירגע, זה לא נורא! ביום ראשון יש את הגמר. ספרד נגד גרמניה. ואולי איטליה. בקרוב אדע.