מחוץ לקווים: המסע מלבוב לדונייצק

שש בבוקר. האייפון מצלצל ללא הפסקה. אני בקושי פותח את העיניים לאחר שלוש שעות שינה. אבל האחריות מחייבת, צריך להגיע היום לדונייצק והמסע ארוך. עוד נמנום ואני מזנק מהמיטה, צריך לוודא שמאיר איינשטיין וזאביק זלצר על הרגליים.

הטרמינל לטיסות מקומיות צמוד לשדה התעופה הבינלאומי בלבוב, והוא ממוקם בבניין שנראה מימי הרנסנס. כמו כל הבניינים פה, הוא גדול ומרווח אך נראה שהוא נשמר בדיוק כפי שעיצבו אותו בימי הצאר אלכסנדר (או ניקולאי). אנו תוהים באיזה תור עלינו לעמוד כי באוקראינה עוד לא שמעו על שלטים מכוונים. פתאום אנו רואים את מוטל'ה שפיגלר יחד עם משלחת של אנשי אופ"א. סוף סוף פרצוף מוכר. הם עומדים בתור הימני ואנו באופן טבעי מצטרפים אליו. אבל מהר מאד מתברר כמובן שעלינו לעבור לתור השמאלי. דיילת אוקראינית מקישה בכבדות על לפטופ ומנפיקה לנו את כרטיס העלייה למטוס.

אוטובוס הקסמים לטרמינל | צילום: תומר ושחר צלמים

המטוס קטן ומכיל לא יותר מחמישים כיסאות. הרווח ביניהם מאפשר לעגלה צרה לעבור ולחלק מיץ תוך התחככות במושבים. הדיילת האוקראינית מדגימה לנו, כמו פעם לפני הסרטים הממוחשבים, מה עלינו לעשות אם חס ושלום יקרה אסון. אני עסוק בהתבוננות בדיילת המקסימה. אם תשאלו אותי היכן ממוקמת מסכת החמצן, אז אין לי מושג אבל אוכל לתאר את הדיילת לפרטי פרטים.

אנו מתקרבים לקייב ומתחילים להנמיך תוך רעידות קשות ומפחידות של המטוס. בחוץ ערפל כבד ונראה שיש סערה גדולה. פתאום הלחץ באוזניים משתנה והמטוס נוסק כלפי מעלה. מתברר שבשל הסערה לא ניתן לנחות בקייב ואנו ממשיכים לעבר פטרודונייבסק, שנמצאת בחצי הדרך שבין קייב לדונייצק ונוחתים שם במזג אויר קיצי ובהיר. אודה שאני קצת לחוץ בטיסות ובדרך כלל נרגע רק עם הנחיתה, אבל במסלול נחיתה שכזה טרם נתקלתי. המסלול כולו בנוי מפלטות, שנראה שהונחו אחד ליד השני והרעידות בעת הנחיתה מעבירות בי קבס.

הגענו לקייב, מה עושים עכשיו?

כבר אחת בצהריים. המטוס עומד יותר משעה. אין יוצא ואין בא. על מיזוג אויר אין מה לדבר. אנחנו נוטפים זיעה ומקבלים סאונה אוקראינית במיטבה. אנשי התקשורת האירופים שרגילים לתנאים שונים לגמרי מתחילים לקטר. לאחר שתדלקו את המטוס והביאו גנרטור גדול על מנת להניע אותו, מודיע הקברניט שאנו ממריאים בחזרה לקייב.

השהות באוקראינה היא מסע מתמיד בין העבר להווה. הטרמינל המודרני שנבנה במיוחד לכבוד היורו עמוס אנשים, אבל מודרני שמודרני, למצוא מונית זה לא עניין מובן מאליו. לבסוף נמצאת אחת שכזו והיא לוקחת אותנו לביתו של חבר טוב של זאביק זלצר – בוריס נורמן.

אירוח אוקראיני למופת. בוריס נורמן | צילום: תומר ושחר צלמים

למי שלא מצוי ברזי הכדורגל הישראלי, בוריס היה שחקן חיזוק של הפועל פ"ת בשנות ה- 70. הוא נחשב לסיפור הצלחה בזמנו ומשפחתו גרה בישראל. זו הזדמנות להכיר איך נראה בית אוקראיני בקייב. הרבה דלתות, חדרים בינוניים, רהיטים כבדים ואומנות קלאסית על הקירות. בוריס הוא מלך בקייב. ידו בכל והוא עושה ככל העולה על רוחו. הוא מגיש לנו ארוחה נפלאה המורכבת מתפוחי אדמה, סלט ירקות, קרפלך, כרוב ממולא, לחם חיטה מדהים וגולת הכותרת – כבד דגים שהייתי לוקח איתי לכל מקום וביחד עם הוודקה, שמשום מה רק אני שותה ממנה, ניתן לומר שזו הארוחה הטובה ביותר שזכינו לה מאז הגענו לאוקראינה לפני שלושה ימים.

להתראות בוריס, שלום דונייצק

בשש בערב בוריס מסיע אותנו לשדה התעופה לאחר שבילינו איתו בבית קפה סורי עם גלידה משובחת, קפה נפלא ונרגילה שאוקראיני צעיר בלבוש מסורתי דואג להוסיף לה פחמים ללא הפסקה. הבדיקות הנמל התעופה קפדניות ביותר, אבל משום מה שוב המטוס לא ממריא. לאחר שעה נוספת של איחור אני מאבד את הסבלנות (שכל כך חשובה פה) ושואל את הדיילות מה קורה. כמובן שאיש לא מסביר לך מה פשר האיחור המתמשך ומתי כבר נמריא. לדברי הדיילת האיחור נובע מכך שמחכים לנוסע שאמור להגיע מלונדון ומתעכב משום מה. יותר ממאה איש, רובם עיתונאים שנמצאים בדרכים מהבוקר ממתינים לאיזה פוץ שאמור להגיע מלונדון. איינשטיין מעלה סברה שהמטוס לא ממריא כי מישהו שיחד מישהו אחר. לבסוף האנגלי מגיע, מתקבל בפרצופים חמוצים ואנו ממריאים באיחור של שעה וחצי.

טיסה נעימה? המטוס האוקראיני | צילום: תומר ושחר צלמים

על המטוס צוות השידור הארגנטינאי שממחיש את המושג סבל יחסי. הם כבר מאתמול בדרכים, כולל נסיעה ארוכה באוטובוס. נוחתים בדונייצק. תשע וחצי בערב. את פנינו מקבל קיר ישן שבמרכזו דלת שמזכירה לי את המסגריה בקיבוץ ברור חיל, בו גדלתי לפני יותר משלושים שנה. דלת שרוחבה אולי כשני מטר והיא המעבר היחידי לתוך הטרמינל. לא רק זה, בפיתחה עומדים שני שוטרים שחוסמים את הכניסה. נוצר צוואר בקבוק כשפתאום מגיח לו מהצד רכב הגורר עגלה ועליה המזוודות שנשלחו לבטן המטוס. הנוסעים, רובם אנשי תקשורת, נאלצים לחפש את המזוודות על מסלול הנחיתה ולהוריד אותם מהעגלה. מעל דלת הכניסה מנורה  גדולה שחציה מלא בברחשים וכל מיני מרעין בישין. השוטרים מכניסים שני אנשים כל פעם, בהפרשים של כשתי דקות. כשמגיע תורי מבקשים ממני את הדרכון ושוטר מצלם אותו. הוא מספר לי שהחשש הגדול הוא מפני החוליגנים האנגליים שבדרך לדונצייק לקראת המשחק בגללו הגענו עד פה, צרפת מול אנגליה.

כמעט חצות. הללויה!!! המסע נגמר והגענו למלון בדונייצק. בסופו של יום אני עדיין חש את טעם כבד הדגים הנפלא ביחד עם וודקה פרזידנסקה של בוריס. אז שהכל יעבור בשלום, ונזדרוביה – לחיים!!

לתגובות: yurokraina@gmail.com