עיתון יומי אחד הקדיש את שער מדור הספורט שלו אתמול לאדם אחד: ניר דוידוביץ'. למעשה את כל סיקור ההערכות למשחק של חיפה מול זלצבורג בחרו בעיתון המפורסם לעשות תוך התמקדות בשוער הוותיק ולמוד הטעויות. אלא שהמציאות עולה על כל עיתון: במשחק עצמו, דוידוביץ' כמעט לא היה צריך לגעת בכדור. על טעויות סטייל מאלמו אין על מה לדבר.
קבוצה באמת גרועה זלצבורג, אבל זו בכלל לא הנקודה. מכבי חיפה בליגת האלופות, וזה מה שחשוב. אחרי שבע שנים, הקבוצה היציבה ביותר בישראל, שמנוהלת בצורה הטובה ביותר, שבה למפעל שהיא ראויה להיות בו. הכבוד מגיע קודם כל ולפני הכל כמובן ליענקל'ה שחר – האיש שבסופו של דבר יהיו חייבים לקרוא לפחות אצטדיון על שמו בחיפה, אם לא איזו שכונת יוקרה בעיר. כי כשלוקחים כל משחק בכזו רצינות תהומית, ומתעצבנים מכל פס עקום של משומר או קולמה - ההישגים מגיעים בסוף.
נדמה לי שיענקל'ה הוא אחד הבודדים בענף שבאמת מאמין בכדורגל הישראלי. הוא באמת מאמין שאפשר לעשות משהו, שלא הכל כל-כך גרוע כמו שכולם תמיד מנסים לצייר, שיש עתיד. הוא מאמין בדרך - להשקיע בצעירים, לשלב את שחקני הנוער המצטיינים בקבוצה הבוגרת, לפתח מסורת של מועדון - והוא צועד בדרך הזו כבר שנים ארוכות.
זו האמונה של שחר שמניעה את חיפה קדימה בכל פעם מחדש, ומביאה אותה לשבור עוד שיא ועוד אחד, גם כשהכל נראה כה חשוך מסביב. האמונה שלו, בראש ובראשונה, לפני כל דבר אחר, היא זו שעשתה זאת גם אתמול.
שוב האמונה
ויש גם את אלישע לוי. תראו, אפשר להגיד על אלישע הכל, ונדמה לי שאפילו כבר אמרו. מזליסט, לא מנוסה, אחד שלא מתאים לרמות הגבוהות - מה לא נאמר ומה לא נכתב על המאמן הצנוע מבית שאן. ובכל זאת, למרות הכל, אלישע בא כל פעם מחדש ומוכיח שיש לו את זה. לא בדיבורים, במעשים, בתוצאות, ועם הרבה אמונה. כן, שוב האמונה - בשחקן הישראלי, בחוצפה הישראלית, ביכולת שלנו לעשות דברים יפים אם רק מעזים.
זה נהיה טרנד לפרגן לאלישע, עכשיו עם ההישגים, אבל אלישע הוא לא מאמן גדול בעיניי. ממש לא. רוב הזמן אני לא מסכים עם סגנון המשחק ההגנתי מדי שלו לטעמי ועם החילופים הפחדניים שלו בדרך כלל. אלא שאלישע לפחות האמין שזה אפשרי, ועל כך מגיע לו הכבוד. הוא הגיע לאוסטריה בלי פחד, במטרה ברורה לנצח. הוא נתן במה לצעירים של חיפה, וקיבל מהם תמורה מלאה, פלוס ריבית של 60 מיליון שקל. אז אפשר (וצריך) לבקר אותו כשהוא טועה, והוא טועה לא מעט, אבל אין מה לעשות - בכדורגל מסתכלים קודם כל על השורה התחתונה, ושם הכיתוב חד וברור: אלישע לוי הביא לחיפה אליפות, אלישע לוי הביא את חיפה לצ'מפיונס ליג.
חיזוק עכשיו
וגם זו כבר הפכה לקלישאה, אך חייבים לכתוב אותה: ברור שהסגל הנוכחי לא יספיק לחיפה בהמשך העונה. שחר ואלישע לוי מדברים כבר זמן רב על חיזוק, וטוב שכך. כבר הבוקר החלו דיבורים על כך שהבלם הפורטוגזי טשיירה נמצא עם רגל מחוץ לחיפה, וגם זה לטובה. למרות שנתן משחק טוב אתמול מול האין-התקפה של האוסטרים, טשיירה לא הותיר רושם טוב במשחקים עד כה, וכדאי לחיפה להביא בלם טוב יותר במקומו.
אם הייתי בנעליים של שחר ולוי, הייתי מנסה דווקא לצרף איזה בלם ישראלי בכיר - אולי להחזיר את טל בן חיים ממנצ'סטר סיטי - כי עמדת הבלם הזר בחיפה בעייתית מאוד מאז קללת רומן פץ. אופציה נוספת היא לסמוך על קינן ומימון בהרכב, ולצרף אליהם בלם ישראלי, שיוכל לעלות מהספסל במקרה הצורך (אבי סטרול? אושרי רואש?). מהלך כזה יפנה לחיפה מקום לזר נוסף, אולי קשר אחורי או חלוץ, אבל עלול להיות בעייתי לטווח הקצר, שכן למרות משחקו הטוב אמש, לא בטוח שמימון לגמרי בשל לרמות האלה.
גם ג'ון קולמה מראה העונה שהוא לא מתאים לקבוצה בסדר גודל של חיפה, וכדאי לירוקים להביא לו מחליף ברמה. מה שבטוח הוא שחיפה חייבת להשקיע כסף בזרים איכותיים ובטוחים, ולא להשחית כסף על זרים בינוניים. שחקן זר איכותי אחד, בכסף של שניים בינוניים, יכול לעשות את ההבדל בין קבוצה שתתפלל לנס כדי לסיים במקום השלישי בבית, לבין קבוצה שתוכל להתמודד אפילו על המקום השני.
והכי חשוב - צריך להמשיך להאמין. כאן בארץ מכבי חיפה יכולה לנצח כל קבוצה. עם קצת תעוזה, אפשר להוציא תוצאות טובות גם בחוץ, ואז השמיים הם באמת הגבול. אמר אתמול איל ברקוביץ' (ובצדק) שהכדורגל הישראלי תמיד מחפש להתקדם, ולכן טוב יעשו בחיפה אם יציבו להם מטרה ברורה: להיות הקבוצה הישראלית הראשונה שמצליחה לעבור את שלב הבתים ולהגיע לשמינית גמר ליגת האלופות. אחרי הפעם הראשונה של חיפה והפעם השנייה של מכבי ת"א, אולי הפעם השלישית תהיה מתוקה מכל. פעם שלישית גלידה?