1. חור ושמו טשיירה. כל שנה מביאה מכבי חיפה בלם זר חדש, וכל שנה היא נופלת מחדש. מי לא עבר שם? מכל העדות והגוונים, רק תבחרו. מאז ימי אולג קוזנצוב - מי שבמו רגליו בנה קריירה ליניב אברג'יל - הסתובבו שם שמות כמו אוסטרובסקי, אג'יפור, אולארה, ווסט, אנדרסון ועוד הרגל נטויה. לפי המשחק אמש, גם ג'ורג' טשיירה, הבלם פורטוגלי החדש של הירוקים, בהחלט עומד במשימה.
2. חילופים. יותר מהכל, מדהים היה לראות אמש את ההשפעה המיידית של החילופים על המשחק. הקבוצה של אלישע לוי לא שיערה בחלומות הכי שחורים שלה שתיקלע לפיגור 0:3 בשלב כל-כך מוקדם. כל השחקנים, כמעט בלי יוצא מן הכלל, נראו כבויים ומבולבלים לחלוטין, וכך נראה גם לוי על הקווים באותן דקות. במצב כזה אי אפשר להסתיר את העובדות - משהו בהכנה למשחק פשוט לא עבד. הירוקים באו לחוצים לגמרי, והובכו קשות תוך רבע שעה על ידי קבוצה שהמילה בינונית מחמיאה לה.
אלא שלאט לאט חיפה נכנסה בכל זאת למשחק. השער המהיר של קטן הכניס הרבה רוח במפרשים הירוקים ונתן המון תקווה. לוי אולי השתהה מעט בחילוף הראשון, אך הוא פעל בתבונה: לא התפרע, הוציא את רפאלוב (אולי החלש ביותר על המגרש), הכניס במקומו את גולסה הרעב וקיבל תוצרת מיידית בדמות שער שני מהצעיר הפעלתן.
מכאן והלאה היה ברור שהמשחק בידיים של החיפאים. שחקני אקטובה נראו עייפים, איטיים ואובדי עצות, חיפה תקפה גלים גלים ורק בגלל חוסר מזל סיימה את המחצית בפיגור 2:3. במחצית השניה, דקה אחרי שלוי הכניס חלוץ נוסף (ארבייטמן) במקום קשר אחורי (כיאל החלש), הגיע גם השיוויון של דאבלשווילי ממצב נייח. פחות מעשר דקות אחר כך המסר ההתקפי הופנם במלואו כשדאבלשווילי השלים דאבל ומהפך גדול.
אלא שאז, כמובן, באה הנסיגה אחורה, אולי סימן ההיכר הבולט ביותר של הקבוצות הישראליות באירופה. לוי הוציא את גדיר (מהיר אך לא חד), הכניס את בוקולי למרכז השדה (חושך), וחיפה פשוט עברה לשחק מגעיל. כמו בחילופים הקודמים, גם כאן המסר הופנם מיד: במקום לפרק את היריבה קיבלנו בונקר ירוק ממש עד לשריקה האחרונה. לא היה חסר הרבה שאחת הבעיטות החופשיות של החבר'ה הסימפטיים מקזחסטן תיכנס לשער של דוידוביץ', והכל היה נראה שונה. הרי ברור שאם חיפה הייתה זקוקה לשער נוסף, היא הייתה ממשיכה לתקוף ומשיגה אותו בסופו של דבר. אז איזו סיבה יש להיכנס לכזו מגננה מול יריבה משותקת, במגרש ביתי? התשובות ללוי.
ובכל מקרה, מי שמתכוון לחגוג את הניצחון על הקזחים החביבים טועה בעיניי טעות מרה, מרה כמעט כמו הטעם שהשאיר המשחק הזה בפה של כל חובב כדורגל ישראלי ממוצע.
3. (לא) אבדה תקוותנו. הרבה זמן לא היה לנו צמד פרשנים כל-כך חביב ומהנה כמו יורם ארבל ואיל ברקוביץ'. ברקוביץ', עם הבוטות והחוצפה האופיינית, מצליח להוציא מארבל סוג של קלילות שאפילו הוא, כך נדמה, כבר שכח שיש בו. ובכל זאת, קשה להבין איך ממרום ניסיונו ומעמדו של ארבל הוא הצליח להספיד את המשחק הזה כבר בדקה ה-20.
כל מי שראה משחק כדורגל אחד או שניים בחייו יכול היה להבין ששער מהיר של חיפה יחזיר אותה למשחק גם במצב של 3:0 לאקטובה. הרי אם קבוצה כמו אקטובה הבקיעה שלושה שערים ברבע שעה, אין שום סיבה שחיפה לא תשכיל להבקיע ארבעה בשבעים וחמש הדקות שנותרו, כפי שאכן קרה.
גם ברקוביץ' הבין וציין זאת מיד. אלא שארבל סירב להאמין, ואף הגדיל לעשות כשזרק בהפגנתיות את הדף עם רשימת המועמדות הפונטציאליות בשלב הבא. אין מה לומר - משדר מנוסה כמו ארבל, שנדמה כי חזה כבר בכל סיטואציה אפשרית במגרשים, ניתן היה בהחלט לצפות לפחות לקצת יותר תקווה.
נקווה שיהיו לו עוד הרבה הזדמנויות לכפר על המעשה הזה כשישדר את משחקיה של חיפה בליגת האלופות העונה. לקוות תמיד אפשר.