"מינואר 2015 יתחילו לדבר על אגוארו כאחד משלושת הגדולים, לצד מסי וכריסטיאנו". מודה ומתוודה, את ההצהרה הפומפוזית הזו שחררתי בשיחה עם קולגה מהערוץ בקיץ 2013. יומרני משהו, אפילו קצת יהיר. אך לא מופרך לחלוטין. בטח לא לאותה נקודה, רגע לפני פתיחת העונה שמסתיימת במונדיאל. מה נשתנה? לא הרבה, אבל אולי יותר מדי.
יש ל"קון" את הפוטנציאל. ברגליים. בראש. בגוף האתלטי. הוא לחלוטין יכול להיות שם, אבל נשאר בינתיים ליד, משוטט כמו כלוא בין גדרות הכמעט. ביכולת, במועדון בו הוא משחק, בתארים, בנבחרת, בבריאות – הכל כמעט.
סביר להניח שזה מתסכל אותו, אבל זו סתם פסיכולוגיה בגרוש. בטוח שזה מתסכל אותנו, הצופים שמוּדעים לערימות הפוטנציאל הלא ממומש. כי כל צעד מצעדיו של סרחיו אגוארו בתחילת דרכו הצביע על סופרסטאר בהתהוות. כבר מהרגע בו עלה לדשא במדי אינדפנדיינטה, ילד צנום ותזזיתי בן 15 ואסימון, והפך לשחקן הצעיר ביותר שערך בכורה בליגה הארגנטינאית הבכירה. הוא שבר את שיאו של דייגו מראדונה – האליל דאז, החותן לעתיד וזה שלא רוצה לשמוע עליו בהווה. 3 ימים לפני יום הולדתו ה-18 הוא הפך להעברה היקרה ביותר בהיסטוריה של אתלטיקו מדריד. כשעזב לסיטי, הכסף ממכירתו שימש לרכישת רדאמל פלקאו. כאן החלה הנסיגה.
סרחיו אגוארו לא הפך גרוע יותר, הוא רק שחק את מעמדו. בבחירה בסיטי ובהישארות בה, שעה שברצלונה וריאל מדריד שיוועו להגעתו. בחיים במנצ'סטר האפרורית, הרחק ממוקדי העניין העיקריים של אירופה. ובעיקר בגל הפציעות שפקד אותו בשנה האחרונה.
סאגת הפציעות של אגוארו החלה עוד בתחילת עונת 2012/13, כשנעדר 29 ימים בשל פציעה בברך. בינואר שלאחר מכן הושבת לעוד 18 ימים בשל קרע בשריר הירך האחורי ואיך שחזר נכנע שוב לברך. עוד ארבעה משחקים בחוץ. בלעדיו, סיטי נפלה למרחק דו-ספרתי מהאלופה יונייטד וסיימה כסגנית. את העונה שלאחריה הוא פתח בסערה ואותת שהוא מתחיל להגשים את הנבואה שבפתיחה. 13 שערים ו-7 בישולים ב-15 משחקי ליגה, 6 שערים ו-3 בישולים בחמשת המשחקים הראשונים של שלב הבתים בצ'מפיונס. ושוב, קריסה.
דצמבר 2013 ופתאום פציעה בשוק, 30 יום בחוץ. חזרה לשבועיים ועוד פגיעה בירך. 31 ימי השבתה. אגוארו לא באמת החלים, רק היה לחוץ שיחמיץ את גביע העולם. לליגה הוא שב עם שני שערים ושני בישולים וסייע לסיטי לקטוף עוד אליפות עם ממוצע עונתי של שער כל 90.5 דקות, אך נותר פצוע. הוא זומן לסגל של אלחנדרו סאבלה לברזיל, לא התאמן באופן סדיר עם חבריו עד יום לפני משחק הפתיחה ונראה מסורבל בכל פעולה. יש הטוענים שהעקשנות שלו ושל היגוואין, שהגיעו פצועים לטורניר, למעשה פגעה ביעילות של ארגנטינה במאני טיים. קון נעלם, באשמתו או שלא. שוב רק כמעט.
אגוארו כבר מזמן לא הולך בעקבותיו של מראדונה וגם לא של מסי. כרגע נראה שהוא צועד בצעדיו של כוכב מאוד שנוי במחלוקת. כי אריאן רובן עבר דרך דומה מאוד. כמובן שמדובר בשני שחקנים שונים מאוד מבחינת סגנון, כשרון ופיזיות, אבל כמו ההולנדי בשנותיו הראשונות – קון תקוע במשחק פינג פונג בין הפוטנציאל לבריאות.
עד שהגיע לגילו של אגוארו (26), רובן כבר החמיץ 284 ימים בגלל פציעות. רגליו הדקיקות פשוט לא עמדו בעומס העצום של הציפיות והקצב המהיר שהכתיב לעצמו. הוא עוד התמודד אחר כך גם עם פגיעות גב, בקע, מתיחה במפשעה ובעיות שרירים, אבל נראה שבחמש השנים האחרונות בבאיירן מינכן הוא התחזק. התייצב. מצא את המוג'ו שלו.
"יכול להיות שאני רגוע יותר", הסביר רובן בראיון שהעניק לאחרונה לאתר הבונדסליגה. "מצבי הבריאותי מאוד חשוב לי והעובדה שהצלחתי להיכנס לקצב בלי פציעה משמעותית במשך כמה חודשים מאוד עזרה לי. לא היו לי פציעות משמעותיות בשנתיים וחצי האחרונות וזה הופך הכל קל יותר. עשיתי גם צעדים גדולים במדריד ובצ'לסי, אבל הגדולים ביותר היו במינכן". אז מה השתנה?
ההולנדי, שהחמיץ פנדל מול צ'לסי בגמר 2012, הודה שהשער המכריע בגמר האלופות 2013 הוריד ממנו עול כבד של ציפיות, כשלהמשך הדרך תרם המאמן: "כשפפ גווארדיולה הגיע למינכן, הוא אמר לי: 'כבר הוכחת מה אתה יכול לעשות, אל תשכח ליהנות עכשיו. חשוב על הבטחון העצמי שלך'". איש לא עושה זאת בינתיים עבור אגוארו.
"סרחיו הוא שחקן מיוחד מאוד עבורנו וחשוב שהוא יישאר כשיר. הוא לא כובש במזל, הוא עובד קשה מאוד במהלך השבוע", הבהיר בראיון ל"טלגרף" מאמנו מנואל פלגריני. בשיחה עם כתב "הסאנדיי פיפל" הוא כבר הציב לחלוץ אתגר: "אגוארו הוא אחד השחקנים הטובים ביותר בעולם והגיע הזמן שהוא ייאבק על כדור הזהב כי יש לו את כל האיכויות הנדרשות מכדורגלן גדול. יש לו טכניקה טובה, הוא מהיר מאוד ויש לו הרבה כוח. הוא מאוד אינטליגנטי ומסוגל לשחק בין הקישור להתקפה. אנחנו מצפים לראות אותו בכושר שהציג בפרמייר-ליג לפני שהפציעות הכו בו".
זכיה בכדור הזהב היא ציפיה מופרכת? כנראה שלא. אגוארו הוא כנראה השחקן הכשרוני ביותר שיש לאלופת אנגליה להציע. הוא גם חלוץ פותח של סגנית אלופת העולם ומשחק בקבוצה מספיק עשירה כדי להתחרות על גביע האלופות. מעבר לכך, הוא השחקן עם ממוצע השערים לדקה הטוב ביותר בהיסטוריה של הפרמייר-ליג (1 ל-113). קראתם נכון, השחקן הכי יעיל בתולדות הליגה האנגלית במתכונתה הנוכחית. העונה הוא עומד על שער כל 62 דקות ומאז הגיע לסיטי הוא מקדים במדד הזה את הנרי, ואן ניסטלרוי, צ'יצ'אריטו, ואן פרסי, דז'קו, סטארידג' וסוארס (לפי הסדר הזה).
אבל האם הדרישה של פלגריני במקומה? האם נכון להציב רף כל כך גבוה לשחקן שחיסל לעצמו עונה כל כך חשובה בגלל ניסיון לעמוד בציפיות? את התשובה לכך כנראה יספקו הרגליים של אגוארו, בשערים או בפציעות. עד שהוא ילמד לווסת את הלחץ. או עד שהוא ייפגע מספיק ויירגע מספיק כדי להבין שלהיות אריאן רובן זה אמנם לא כמו להיות מסי, אבל זה לא רע בכלל.
