מאז שליגת האלופות כוללת גם קבוצות שאינן אלופות (1996/7), זה די נדיר לראות שאלופה מאחת מחמש הליגות הגדולות של אירופה לא עולה משלב הבתים. אני לא יודע כמה זה מפתיע, אבל אין ספק שזו תופעה שעולה בקנה אחד עם התחושה ששלב הבתים של המפעל הזה הוא בעיקר לפרוטוקול, אחד מהשלבים הכי צפויים בכל עולם הספורט.
בהתחלה זה היה טיפה נפוץ יותר, כשהמפעל עדיין היה מצומצם ובית עם באיירן מינכן, מנצ'סטר יונייטד וברצלונה היה לגמרי אפשרי (והשאיר את הספרדים בחוץ, ב-98/99). ועדיין, בסך הכל, ב-16 העונות שבין 1996/7 ל-2010/11, זה קרה רק שבע פעמים. פחות מפעם אחת בכל שנתיים (ובסך הכל: 7 מ-80 שלא עלו - 8.78%). וככל שהזמן חלף התופעה הפכה נדירה יותר ויותר. מאז 2003/4 ועד 2010/11 ראינו את זה קורה רק פעמיים (2 מ-40, 5%).
אלא שבשנתיים האחרונות אנחנו חוזים בשינוי, והוא כל כך דרסטי, ונמשך זו השנה השניה ברצף, שאנחנו כמעט מתפתים לקרוא לו "מגמה". אבל רק כמעט. בשנה שעברה לא פחות משלוש אלופות מחמש הליגות הגדולות של אירופה לא עברו את שלב הבתים (60%). והשנה אחת כבר בחוץ, אחת נוספת כבר עם שתי רגליים (מינוס כמה בהונות בבית), ושלישית תצטרך לצבור קצת נקודות במשחקים שנשארו כדי לא להצטרף לחבורה הלא מכובדת.
וכך פתאום, גם אם יובנטוס תלקט מספיק נקודות, נישאר עם לא פחות מחמש אלופות בכירות בשנתיים (5 מ-10, 50%) שיראו את שמינית גמר ליגת האלופות מהבית (או מהליגה האירופאית). שימו לב למספרים שוב: אחרי שראינו את זה קורה שבע פעמים ב-16 שנה, ורק פעמיים בשמונה השנים שמאז 2003/4, פתאום זה קפץ לחמש בשנתיים. זינוק מטורף של אלפי אחוזים.
למה זה קורה? ובכן, אפשר להשתולל עם הסיבות, אבל אף אחת מהן לא תהיה מבוססת מספיק. לא השינוי במבנה ליגת האלופות שכפה מישל פלאטיני (כי הוא רק הוציא משלב הבתים קבוצות איכותיות מהליגות הגדולות והכניס אלופות "קטנות", שהן חזקות פחות), לא הפייר פליי הפיננסי שאותו פלאטיני מנסה לכפות (כי בפועל, אף אחד לא סופר אותו בעניין הזה). פשוט בגלל ששתי עונות הן גם לא מספיק זמן כדי להכריע האם באמת מדובר במגמה וגם לא תקופה היסטורית ארוכה מספיק כדי שנוכל להסתכל אחורה ולהבין אילו תהליכים תת-קרקעיים היו המשמעותיים ביותר בה. בינתיים, זו יכולה להיות לא יותר מסטיה סטטיסטית, כמה צירופי מקרים. אם אתם מאמינים בצירופי מקרים.
עד אז, עד שנקלוט מה בדיוק קורה פה, אנחנו נסתפק בלנצל את הקמפיינים הגרועים של מונפלייה, סיטי (ואולי גם יובנטוס) כדי לדרג את הקמפיינים הגרועים ביותר בהיסטוריה של אלופות מחמש הליגות הגדולות בצ'מפיונס. לא רשימה שכבוד גדול להיכנס אליה, אבל כן רשימה שכיף להכין. כרגע מונפלייה, עם נקודה 1 מ-12, סיטי עם 2 מ-12, ויובה עם 3 מ-9, מתדפקות כאמור על דלת הרשימה.
5. ליל, עונת 2011/12
נקודות: 6
מאזן שערים: 6-6 (0)
מקום בבית: 4
נקודות מעליה: 2
הדאבליסטית הצרפתית לא הצליחה להמשיך את המומנטום מעונה היסטורית, ומקיץ שלם של חגיגות. שער בדקה ה-90 של סיידו דומביה מצסק"א מוסקבה השלים קאמבק אישי של החלוץ וקבע 2-2 בליל, במחזור הראשון – ובעצם נתן את האות לקמפיין הכושל. אפילו את טרבזונספור הצרפתים לא הצליחו לנצח עם 1-1 בחוץ ו-0-0 ביתי. נקודת האור היחידה הגיעה בדמות ניצחון 0-2 מרשים במוסקבה, שעוד השאיר סיכוי לעלות במחזור האחרון, אז התיקו השני עם הטורקים וניצחון דרמטי של הרוסים בחוץ על אינטר סגר את הסיפור. ליל הפכה לאלופה הצרפתייה השלישית שזה קורה לה (אחרי מונאקו ב-2001 וליון ב-2003).
4. מילאן, עונת 1999/2000
נקודות: 6
מאזן שערים: 7-6 (1-)
מקום בבית: 4
נקודות מעליה: 2
חתיכת סגל היה אז לאלברטו זקארוני. מאלדיני, קוסטקורטה, אז'אלה, אלברטיני, גאטוסו, בובאן, לאונרדו, אמברוסיני, סרג'יניו, וואה, בירהוף ושבצ'נקו בעונת בכורה אחרי שכבש את אירופה במדי דינמו קייב. ועדיין, זה לא הספיק. 0-0 בסטמפורד ברידג' מול צ'לסי, 1-2 על גלטסראיי ותיקו ביתי עם הרטה ברלין לא בישרו על הבאות. אבל בשלושת המשחקים הבאים מילאן לא הצליחה לנצח, והשיא הגיע במחזור האחרון. מילאן הובילה 1-2 בטורקיה בדקה ה-51, שלוש נקודות שהיו שולחות אותה לשמינית. אבל שני שערים לקראת הסיום, של סוקור (דקה 87) ופנדל של אומיט דבאלה (90). סגרו בפניה את הדלת. בפעם שנייה בתולדותיה מילאן, כאלופה, לא הצליחה לעלות משלב הבתים, והיא האיטלקיה היחידה שזה קרה לה אי פעם.
3. בלקבורן רוברס, עונת 1995/96
נקודות: 4
מאזן שערים: 8-5 (3-)
מקום בבית: 4
נקודות מעליה: 3
אחת האלופות המרגשות בתולדות הפרמיירליג לא הוכיחה באותה עונה שהיא בנוייה להתמודדות ברמות הגבוהות ביותר של אירופה. בכלל, אלו לא היו הימים הטובים ביותר של אנגליות במפעלים ביבשת, וההופעה הזו לא תרמה לחזרה לעניינים. את הניצחון היחיד שלה, הקבוצה של ריי הרפורד, שהחליף את קני דלגליש, רשמה רק במחזור האחרון – 1-4 ביתי על רוזנבורג. אחרי שלושה משחקים בהם אלן שירר והחברים בכלל לא מצאו את הרשת. בקטגוריית ה"חצי-נחמה" – ארסנל (98/99) ויונייטד (אשתקד) שחזרו את ההישג, גם אם לא עם הופעות רעות כל כך.
2. בורוסיה דורטמונד, עונת 2011/12
נקודות: 4
מאזן שערים: 12-6 (6-)
מקום בבית: 4
נקודות מעליה: 6
אוקיי, אוקיי – עכשיו אנחנו יודעים שאפשר לקרוא לזה "שכר לימוד". אבל בשנה שעברה, כשהבחורים הצעירים של יורגן קלופ לא הצליחו להתמודד בהצלחה בשתי מסגרות, זה עוד נראה היה כמו סימן מדאיג. הפסדים קצת משפילים, כמו 3-0 במארסיי ו-3-1 בחוץ מול אולימפיאקוס, לא הוסיפו להרגשה הטובה. אבל זה עוד היה שומדבר לעומת השערים של אנדרה אייו ומת'יו ולבואנה, שכבשו לזכות מארסיי בדקות ה-85 ו-87 של המחזור האחרון, משלימים קאמבק מ-2-0 ל-2-3, וקובעים כי הגרמנים יסיימו לא רק 6 נקודות מעלייה, אלא 5 נקודות מאולימפיאקוס השלישית. מביך.
1. שטוטגרט, עונת 2007/8
נקודות: 3
מאזן שערים: 15-7 (8-)
מקום בבית: 4
נקודות מעליה: 7
בלי שום ספק וללא תחרות – הקמפיין הגרוע והמביך ביותר של אלופה מאחת מחמש הליגות הגדולות בשלב הבתים של ליגת האלופות. לארמין פה היה סגל עמוק, מוכשר, אובר-אצ'יבר. מרכוס באבל ופרננדו מיירה הנהיגו את ההגנה, מאחוריהם עמד בביטחון טימו הילדברנד, תומס היצלספרגר וסמי חדירה היו העוגן במרכז הקישור, ובחוד מריו גומז וקקאו. ככה הם לקחו אליפות בתום עונה מרתקת בבונדס ליגה. אבל שנה אח"כ, שומדבר לא היה אותו דבר. בליגה זה נגמר עם המקום השישי, 24 פחות מהאלופה באיירן מינכן, ובאלופות... אוי ויי. גומז עוד עשה 0-1 במשחק הראשון בגלזגו, אבל ריינג'רס הפכה וניצחה. אח"כ מסי ופויול ניצחו בגרמניה. מסע ההשפלות נמשך עם שערים של פאביו סאנטוס ובנזמה, שגם הם יצאו עם 0-2 מהגוטליב-דיימלר סטאדיון. ה-4-2 לליון במחזור הרביעי כבר הבהיר – מדובר בקמפיין זוועתי. 2-3 על ריינג'רס לא שימח אף אחד, וה-3-1 בקאמפ נואו במחזור האחרון יכול היה להיות גרוע יותר. שטוטגרט הפכה לאלופה הגרמניה היחידה אי פעם שזה קורה לה, ומאז כולם שם מנסים לשכוח את הקמפיין הזה. תצוגות כמו של סיטי ומונפלייה בטח גורמות גם להם להיזכר.
