מודה, טעיתי. לפני קצת פחות משבוע כתבתי כאן שהמשפחה קודמת לכל, אפילו לקבוצתי האהובה ברצלונה. כתבתי אז שעל המשחק של בארסה מול באיירן אפשר איכשהו לוותר, ואילו את ליל הסדר בחיק המשפחה, לעומת זאת, אסור בשום אופן להחמיץ. בכל זאת, אירוע של פעם בשנה.
אמא מאוד אהבה את הטור הזה. גם אבא. הייתי שיחת היום במהלך החג. אבל עכשיו, אחרי שאדי מרק העוף כבר יבשו, אני יכול לומר בפה מלא עוגיות קוקוס: טעיתי לחלוטין. כשלתי. נפלתי בגדול. הפסדתי אירוע מכונן.
הרביעיה הייתה על הקיר
נכון, לכאורה הכתובת הייתה על הקיר. בארסה בכושר מטורף, בעונה מטורפת, כובשת חמישיות ושישיות בלי למצמץ, וזורה חיל ורעדה בכל אצטדיוני היבשת. אפשר היה לחזות שגם באיירן תיפול. אבל מי חשב שזה יקרה בצורה כה משפילה, עם רביעיה ברשת עוד לפני המחצית?
האמת היא שבכל אשם האוכל. ב-21:45 עוד הייתי נטוע עמוק עמוק בתוך הצלחת, מקושש שאריות אחרונות של פאד ומלקק פרור נוסף של דבאחיה מהצלחת. גם ארבע הכוסות (העמוקות במיוחד) שסיימתי לא עשו טוב במיוחד ליכולת שלי לחשוב בהיגיון. וכך קרה שרק בסביבות 22:30 הגעתי לשלב הספה, הפעלתי את קופסת הפלאים, ובדיוק חזיתי במה שהתברר כשער הרביעי של ברצלונה.
מיותר לציין שחשכו עיניי. ברצלונה 4, באיירן 0. מסי, אטו, מסי, הנרי. התמונה הזו מנקרת לי בראש עד היום. היא חוזרת לי בחלומות. איך הפסדתי שלושה גולים שלמים של בארסה? איך החמצתי את המחצית הכי טובה שלה אולי בכל העונה?
אל תעשו את זה
וודי אלן אמר פעם שהחרטה היחידה שלו בחיים היא שהוא לא היה מישהו אחר. על אותו משקל, החרטה היחידה שלי היא שלא עשיתי משהו אחר - שלא זנחתי את שולחן החג חצי שעה קודם. ועל כן, לקראת הגומלין הערב, ערב החג השני, אני מפציר בכם (ובעצמי): אל תעשו את זה לעצמכם.
ברור שהפעם זה לא יהיה אותו דבר ורביעיה נוספת קרוב לוודאי שלא נראה. בארסה מגיעה שבעה ובטוחה בעצמה, וההיגיון אומר ששחקניה יחשבו בעיקר איך לא להיפצע. ובכל זאת - בי נשבעתי שלא אתן לעצמי להפסיד עוד הזדמנות לראות את מסי בפעולה, גם לא עבור שום סעודת חג שבעולם.
אמא, אבא - צר לי. אלוהים קודם למשפחה, אני חוזר בתשובה.