האוהדים של בורוסיה דורטמונד לא פחות יצירתיים מהקבוצה שלהם. אולי יותר. כפי שאפשר היה לראות ברבע וחצי הגמר האירופי באצטדיון סיגנל אידונה פארק בדורטמונד, התפאורה שהאוהדים הרכיבו ביציעים היתה מרהיבה כמו ה-1:4 על ריאל מדריד ועוצרת נשימה כמו שתי הדקות האחרונות נגד מלאגה (2:3).
אוהדי דורטמונד הם איפוא לעולם הכדורגל מה שסלבדור דאלי לעולם הציור. הדימיון והקריאטיביות שלהם מעטרים את היציעים ביצירות פאר ססגוניות ובלתי שגרתיות. כמעט חסרות תקדים. וזו הסיבה הראשונה להחזיק לקבוצה שלהם אצבעות בשבת בלונדון. לא רק כהצדעה להשראה שלהם, אלא בכדי שלא נחמיץ, חס וחלילה, את אחד המאסטרפיסים פרי ידם.
לכבוד גמר האלופות המונומנטלי עמלו הנמלים הצהובות-שחורות ימים כלילות בהכנת מפגן שיא: קליידוסקופ של כרזות ודגלים המתחברים למוזאיקה בדמותו ובצלמו של הגביע עם האוזניים הגדולות – גביע אירופה לאלופות. אבל, שוד ושבר, וומבלי, ההתאחדות האנגלית וראשי אופ"א דחו את בקשת האוהדים לחשוף את היצירה ביציע, בשל "תקנות בטיחות ובריאות". ומהן אותן בטיחות ובריאות העומדות בסכנה מול ספינת הדגל של דורטמונד? ובכן, תחזיקו חזק: יציע אוהדי דורטמונד בוומבלי סמוך לתא כבוד של מוזמני וי.איי.פי, ואין לאנגלים אפשרות לכפות עליהם לשתף פעולה ולהבטיח את בטחונם ובריאותם בעת פריסת המוזאיקה. כלומר, גם כשהכדורגל מנסה להיות תרבותי ורב פולקלור, הוא נופל קורבן לחוקי הון-שילטון.
אבל לא אוהדי דורטמונד יוותרו. הם הודיעו שבמקרה של זכייה, תוצג יצירתם המקורית לתפארת, לחן ולאור המתוק בעיניים, באצטדיונם בגרמניה, שם נפלו חומות הבירוקרטיה מזמן. לזה, כאמור, שווה לחכות ולהחזיק אצבעות.
לצערה של באיירן מינכן, זו השנה השניה ברציפות שגם הרומנטיקה משרתת את זיקת היושבים על הגדר ליריבה שלה. כמו אשתקד, באיירן היא הפייבוריטית. בשנה שעברה זה היה אפילו גמר אירופי בחצר הקדמית שלה, מה שבכלל הפך לכאורה את הקרב בין הבווארים לכחולים למפגש בין אדונים ומשרתים. כל ההתפתלויות והסלטות בעולם לא יהפכו כמובן את צ'לסי הנובו-רישית לגיבנת המסכנה מלונדון, המושיטה יד ומייחלת לסימפטיה. אבל מה לעשות שצ'לסי של אשתקד היתה – לפחות על פי תוצאותיה – אנדרדוג נטול קפטן וסיכוי, המבקש בראש ובראשונה קצת חמלה ופירגון.
ליופ היינקס יש מניות עתירות בכדורגל הגרמני בפרט והאירופי בכלל, והוא יקבל אהבה ופירגון מקיר לקיר אם יעזוב את לונדון עם הגביע. אבל לא רק שהיינקס כבר היה שם ועשה את זה, אלא שיורגן קלופ, מאמן דורטמונד בן ה-45, הוא כיום אובייקט הרבה יותר קל לחיבה ולחיקוי. קלופ נראה ומתנהג כמו האוהד השכונתי הכי קפריזי והכי אינטליגנטי, שעבר מעידוד לוהט ביציע לקבלת שרביט האימון והניהול. הוא בא מאהבה, משדר ומייצר סביבו חדוות חיים, וגם פילוסופיית המשחק שלו משקפת אותו אחת לאחת: כיף, סגנון, אמונה והרפתקנות. אם באיירן היא המבוגר האחראי והשקול של הגמר הזה, דורטמונד היא הילד החצוף המנסה להציק ולהפתיע כל פעם בתעלול, לפעמים סתם מתיחה, לפרקים אקט מתוחכם.
קלופ הוא הבלתי צפוי. הוא זה שאמר לאולי הנס, מנכ"ל באיירן שביקש לפגוש אותו לפני מספר שנים כדי לראיין אותו למשרת מאמן באיירן, שהוא "צריך לשאול את אמא שלי, אבל נראה לי שיהיה בסדר". הוא זה שלקח את שחקני מיינץ, אחרי שהעלה אותה לבונדסליגה, לחמישה ימי גיבוש וחישול באגם בשבדיה ללא חשמל ומזון (אבל הביא להם חכות שידוגו). הוא נון קונפורמיסט, ששוחט גם פרות קדושות. רעייתו היא סופרת ילדים, שלדבריו "כותבת טקסטים נהדרים, לא כמו ההארי פוטר הדפוק הזה שעף על מטאטאים".
הקלופ הזה גם לא נרתע מכך שהשחקנים בקבוצותיו לא קוראים לו "בוס", "הר קלופ" או "מיסטר יורגן", אלא "קלופו". ולכן אין לו גם שום בעיה להצביע על הדילמה העומדת בפני האוהד הנייטרלי בוומבלי ולהציע פתרון. "הכל תלוי בסיפור שהאוהד הנייטרלי רוצה לשמוע. אם הוא מתעניין בהיסטוריה ובשושלות ההצלחה של באיירן מינכן מאז שנות השבעים, הוא יכול לתמוך בהם. אבל אם הוא רוצה את הסיפור החדש, הסיפור המיוחד, אז זו חייבת להיות דורטמונד".
באיירן מינכן היא קבוצה נפלאה, מפוארת וראויה. זכייה שלה תתקבל בתשואות ובהסכמה. אבל הנפה של דורטמונד נראית יותר הולמת למשחרי האגדה. היא תעניק סוג של טוויסט בעלילה, תשמש תבלין מרענן, ותצבע את אירופה בכל גווני הרשת והקשת, גם ללא עזרתם של פרנסי וומבלי ופקידי אופ"א.
סוף
