העידן החדש של ברצלונה התחיל בקיץ 2008, כאשר פפ גוארדיולה מונה למאמן. בארסה הייתה צריכה לשחק אז בשלב המוקדם של ליגת האלופות, אחרי עונה מאכזבת בליגה הספרדית. בבית"ר ירושלים פינטזו על מפגש מול האימפריה, אבל חטפו חמישייה בראש מוויסלה קראקוב הפולנית.
ויסלה, אף אחד כמעט לא זוכר, ניצחה את ברצלונה 0:1 בגומלין בפולין, אחרי שהובסה 4:0 בקאמפ נואו. ומאז, עד כמה שזה יישמע מוזר - ולמרות ההצלחות של הקטאלונים - במשחקי החוץ, ובעיקר במפגשי נוקאאוט כפולים, הם ממעטים לנצח.
ברגע הראשון זה נשמע כמו שטות מוחלטת, אבל הנה העובדות: ב-16 משחקי החוץ שהיו לברצלונה בשלבי הנוקאאוט (לא בשלב הבתים) בחמש העונות האחרונות, היא ניצחה רק בשלושה. כן, קראתם נכון, רק שלושה ניצחונות ב-16 משחקים. אני מניח שאוהדי מנצ'סטר סיטי שקוראים את הנתונים הללו חוככים ידיים בשמחה.
אבל, וזה אבל גדול מאוד, למרות כל אותן תוצאות חוץ לא מרשימות, בארסה מגיעה כבר 7 שנים ברציפות לחצי הגמר. הסיבה פשוטה: במשחקי הבית היא כמעט אף פעם לא מפשלת. אם בארסה מסיימת בתיקו בחוץ, כמעט תמיד היא תנצח בבית. ואם היא מפסידה בחוץ, כמו שקרה לה בעונה שעברה, כשהפסידה 2:0 למילאן בסן סירו, היא חוזרת לקאמפ נואו ומנצחת בתוצאה גבוהה יותר, 0:4 – זוכרים?
נכון, לברצלונה היו גם נפילות. אבל שלוש הנפילות שלה בעידן הנוכחי הגיעו בחצי הגמר – והערב אנחנו רק בשמינית. בעונה שעברה בארסה הוכתה שוק על ירך ע"י באיירן מינכן, שהביסה אותה 0:4 במינכן ו-0:3 בקאמפ נואו. שני הכישלונות האחרים באו אחרי משחקים צמודים מאוד, מתוחים מאוד, כשברצלונה קרובה מאוד לעשות את המהפך. ב-2009 בארסה הפסידה 3:1 לאינטר של מוריניו בחוץ, ניצחה 0:1 בבית והייתה קרובה מאוד להבקיע שער נוסף שהיה מעלה אותה לגמר ולפני שנתיים ברצלונה הפסידה 1:0 בלונדון לצ'לסי, ובגומלין כבר הובילה 0:2 לפני שה"בלוז" עשו 2:2, כשמסי מחמיץ פנדל. אגב, שלושתן – באיירן, אינטר וצ'לסי, זכו באותנה שנה בצ'מפיונס.
מאז אפריל 2012, כשבארסה הפסידה לצ'לסי, היא רשמה עוד ארבעה הפסדי חוץ, כולל בשלב הבתים: למילאן, סלטיק, באיירן מינכן ואיאקס. כלומר, יש לברצלונה בעיה מסויימת במשחקי החוץ.
כשמנסים לנתח את מה שקרה באותם משחקים, ניתן לזהות הסבר אחד עיקרי ושני הסברים משניים. כל הקבוצות שניצחו את ברצלונה עלו למשחקים עם "רצח בעיניים", והתייחסו אליהם כאל משחק גמר. הקבוצות היריבות שיחקו בקצב מטורף, הפעילו לחץ על כל המגרש וניסו לא להוריד את הקצב לאורך כל 90 הדקות.
הרעיון הוא לא לאפשר לברצלונה להיכנס לדפוס המשחק האהוב עליה של הנעת כדור, כי ברגע שבארסה משתלטת על המשחק, היריב מתחיל לרדוף, להיכנס למגננה מנטאלית, והעסק הופך לכמעט חסר סיכוי. אבל מעבר לקצב האינטנסיבי יותר, הקבוצות שניצחו את בארסה נקטו בדרך כלל גם במשחק פיזי יותר מאשר בדרך כלל, עם תיקולים חזקים ועבירות. הכל בכדי למנוע מבארסה להיכנס לקצב שלה.
ואלמנט נוסף: היריבות מודעות לחולשה היחסית של ברצלונה בהגנה, בעיקר במצבים נייחים, ומול שחקני התקפה גבוהים. ג'רארד פיקה וסרחיו בוסקטס הם שני הגבוהים היחידים בהרכב של בארסה. כל היתר הם שחקנים נמוכים, שאומנם יודעים טוב מכולם להחזיק בכדור ולמסור במדוייק – אבל יש להם בעייה גדולה עם כדורים שמוגבהים לרחבה.
מנואל פלגריני אמר שמנצ'סטר סיטי לא תשנה את סגנון המשחק הקבוע שלה ותשחק מול בארסה כמו בכל משחק בית אחר. אני לא קונה את זה. אין לי כמעט ספק שפלגריני יעשה את ההתאמות והשינויים למשחק מול קבוצה כמו ברצלונה, שעם כל הכבוד אינו דומה למשחקים במסגרת הליגה האנגלית.