ויקטור ואלדס עונה על כל הקריטריונים האלה. וזה בטח מתסכל אותו. אז בואו נעשה לו טובה שנייה, ונציץ ברזומה שלו: זו העונה העשירית שלו כשוער הראשון בברצלונה. הוא יחצה העונה את רף 500 המשחקים במדי הקבוצה הראשונה – כשרק קרלס פויול, צ'אבי ומיגלי (בלם הקבוצה בין 73' ל-88') לפניו. הוא זכה בחמש אליפויות, שלוש אליפויות אירופה, שני גביעי ספרד, ובסך הכל הניף עם ברסה 19 תארים. חמש פעמים הוא זכה ב"זאמורה", הפרס לשוער שספג הכי פחות שערים בלה ליגה. רק שוער אחר זכה בכמות דומה – אנטוני רמאייטס, שעמד בשערה של ברסה בין 1946 ל-1962. רמאייטס זכה עם ברסה בשש אליפויות וחמישה גביעים, ועד לא מזמן היה נחשב לשוער הגדול בתולדות המועדון. התואר הלא רשמי הזה נמצא עכשיו עמוק בכיס של ואלדס.
ועדיין, מהצד – זה נראה כאילו לוויקטור ואלדס יש את כל הסיבות בעולם להרגיש מקופח. הרי כמה פעמים שמעתם אנשים אומרים שיש לו את העבודה הכי קלה בעולם? כמה פעמים שמעתם שאומרים שבגלל שהוא משחק בקבוצה שמחזיקה בכדור בערך 99% מהזמן, את התפקיד שלו יכול למלא גם שוער מהליגה השנייה? שהוא צריך להגיד תודה שיצא לו להיות חלק מקבוצה כל כך גדולה ונדירה? שהוא כמו המתופף בלהקת דאבסטפ? (טוב, האחרון הוא המצאה שלי. אבל הבנתם את הנקודה.) המון.
כשלוקחים בחשבון את כל הנתונים האלה, אף אחד לא היה צריך להיות מופתע כשבחודש שעבר ואלדס הודיע שבניגוד לכל יתר כוכבי ברסה, הוא לא יאריך את חוזהו בקבוצה (שמסתיים בקיץ 2014). אז למה הסיפור הזה הכה כל כך הרבה גלים? למה הוא פילג את תקשורת הספורט הקטלונית, כשצד אחד ("מונדו דפורטיבו") מצדד בהחלטתו של השוער והצד השני ("ספורט") קוטל אותו ונכנס בו וקורא לו בוגד? ובכן, בגלל שלמרות המציאות בה ואלדס חי כבר עשור וקצת... הוא אף פעם לא הרגיש מקופח. אף פעם לא הרגיש שאינו מוערך מספיק. ולכן הצעד שלו הפתיע כל כך.
בתור יליד הוספיטאלט, פרבר קטלוני של ברצלונה, ואלדס תמיד היה בן אהוב במועדון. הצוותים המקצועיים שהשביחו אותו מאז הצטרף בגיל 10, השחקנים שידעו שהוא מאחוריהם כל השנים האלה, וכמובן שהאוהדים, שמרעיפים אהבה על כל שחקן מקומי שעולה לבוגרים – כולם תמיד נתנו לוואלדס את ההרגשה היחידה ההגיונית לשחקן שכמותו. שהוא בבית. והוא עשה הכל כדי להצדיק את האהבה וההערכה הזו.
בין 1986 ל-1994 אנדוני זוביזארטה, הבאסקי האגדי, עמד בשערה של ברצלונה. החצי השני של אותה קנדציה היה מוצלח במיוחד, והוא זכה עם הבלאוגרנה בארבע אליפויות רצופות בין 91 ל-94, כשעל הדרך "הדרים טים" של יוהאן קרוייף מביאה לקטלוניה לראשונה את אליפות אירופה, ב-92. אבל התקופה הזו נקטעה עם התבוסה 4:0 למילאן בגמר ליגת האלופות של 94, זוביזארטה נזרק, וברצלונה נכנסה למדבר בכל הקשור לעמדה שבין הקורות. קרלס בוסקטס המקומי (ואבא של) הפך משוער שני לראשון לשנתיים, פרנססק ארנאו עבר שם לרגע, וכך גם ויטור באיאה, רוד הספ, פפה ריינה שעלה לבוגרים ואחריו אלברט ז'ורקרה, רישאר דוטרואל, רוברטו בונאנו, רוברט אנקה המנוח, ורסבר רושטו – רשימה ארוכה ארוכה של כשלונות כאלה ואחרים, של שוערים שלעתים די קרובות עשו את המוות למי שעד על הקווים של הקבוצה, לבלמים שעמדו לפניהם, לאוהדים שישבו ביציעים.
לכן, עלייתו של ואלדס לבוגרים והעובדה שתפס בשתי כפפות את אפודת השוער הראשון הפכו אותו לדמות אהובה עוד יותר. הנה, אחד משלהם, מגיע מתוך המערכת ומציל את המצב, אחרי שנים ארוכות של כאבי ראש ולב. אוהדי ברצלונה גם תמיד ידעו להעריך את העובדה שלמרות שרוב המשחק שום דבר לא קורה באזור שלו, תמיד הצליח להישאר עירני ודרוך לרגע בו יצטרך לבצע פעולה כלשהי. ועוד לא אמרנו מילה על משחק הרגל שלו.
בברצלונה, כל אימון, בכל הקבוצות מהילדים ועד לבוגרים, נפתח בכמה דקות של "רונדו" (בלי קשר לראג'ון) – אותו משחק מסירות קליל במעגל שעוזר להתחמם ולהיכנס לעניינים במצברוח טוב. ואלדס, כמו כל שוער בברצלונה, משתתף גם הוא במשחק. אבל הכדורגל הקטלוני כל כך זורם בעורקיו, עד שבניגוד לשוערים אחרים, ואלדס מצטיין במשחק הזה. "הוא היה יותר טוב ממני בזה", הודה אתמול ג'יאנלוקה זמברוטה, המגן האיטלקי האגדי ששתי הקבוצות האחרונות שלו נכון לעכשיו היו ברצלונה ומילאן. לוואלדס טוב מאוד בברצלונה.
כשלוקחים בחשבון את המציאות הזו – פתאום ברור יותר למה ואלדס לא צפוי היה להודיע את מה שהודיע. ברור יותר למה התקשורת בקטלוניה נתפסה לא מוכנה והגיבה בקיצוניות ובקיטוב. אבל מה לעשות, כנראה שוויקטור ואלדס הוא בכל זאת ספרדי טיפוסי, שבגיל 30 וקצת מרגיש שזה הזמן לעזוב את הבית של ההורים. במדינה בה צעירים נאלצים לגור אצל ההורים עד גיל מתקדם בגלל כלכלה רעועה ומחסור במקומות עבודה, אבל כל הזמן חולמים על היום בו יגורו לבד, מותר להניח שגם לוואלדס נמאס קצת שכל הזמן שואלים אותו אם הוא אכל, ואם החולצה במכנסיים, ואם הוא לוקח מעיל כשהוא יוצא החוצה גם אם זה האביב, ומתי הוא חוזר.
יכול להיות שלוואלדס נמאס קצת לגור בבית. ויכול להיות שוואלדס פשוט רוצה לראות מה הוא שווה, מחוץ לחממה של הקאמפ נואו. שהוא רוצה לעמוד מאחורי קבוצה שבאמת תלויה בו, כי עם כל הכבוד לכישורים שלו, בברצלונה זה לא היה קורה. שזה, בלי ספק, המשפט שהכי מאוס על ואלדס בעולם. ויש לו רק דרך אחת להפסיק לשמוע אותו.
