קשה לי להגיד שנדהמתי, אבל כשפתחתי את עיתוני הספורט הבוקר בהחלט הופתעתי. שוב הופתעתי, ולא לטובה. כמו בעשרות פעמים בעבר, גם הפעם, התבוסה 3:0 של מכבי חיפה לבאיירן מינכן אתמול ברמת גן התקבלה במן תערובת של התעלמות מהמציאות וסלחנות מוגזמת. "עד הדקה ה-80' האלופה הישראלית הייתה חזק בתמונה", כתבו במעריב, "מכבי חיפה נשארה עם המחמאות". תגידו, אתם רציניים? אנחנו בשנת 2009?
המשחק של חיפה אתמול, אבל בעיקר ההתייחסות לתוצאה בתקשורת, החזירו אותי בערך 15 שנה אחורה. כשאלישע לוי אומר על הפסד ביתי 3:0 שהוא שמח שהקהל "קיבל את ההפסד בפרופורציות" - משהו כאן עקום לגמרי. כשניר דוידוביץ' אומר ש-"אנשים לא מבינים את ההבדלים בין הקבוצות", הוא מסגיר את אותו הדבר בדיוק. זה נקרא תבוסתנות בסיסית.
איזו יכולת-על בדיוק הציגו אתמול הגרמנים ברמת גן? הרי בכל פעם ששחקני חיפה ניסו קצת ללחוץ ולתקוף את ההגנה של מינכן, משהו טוב קרה לירוקים. הצרה היחידה היא שזה קרה אולי פעמיים בכל המשחק. מה קרה למשחק הלחץ שעבד כל-כך יפה בזלצבורג? לאן נעלמה התעוזה של הקו האחורי, שלא ניסה אפילו קצת לדחוף קדימה את הקישור?
במקום לחץ על הכדור וחילופי מקום בהתקפה, קיבלנו חבורת שחקנים אנמיים ומפוחדים, הכבולים להוראות הטקטיות מהספסל. במקום הנעת כדור מסודרת מהחלק האחורי, קיבלנו שוב ושוב כדורים ארוכים ובדרך כלל גם עקומים של דוידוביץ' (מחריד) ושותפיו להגנה. במקום אלישע לוי המאמין מזלצבורג, קיבלנו את אלישע לוי המאמן מהליגה. החילופים ההתקפיים שלו אולי היו נכונים, אבל גם מאוחרים ולא מספיקים.
חבל לי שמקבוצה שמאמינה בעצמה וביכולות שלה, נותרה חבורת שחקנים כבויה שרק מחכה להחליף חולצות עם הכוכבים ממינכן. את באיירן של אתמול, עם 40 אלף ירוקים ביציעים, מכבי חיפה הייתה יכולה וצריכה לנצח. כל מי שיגיד לכם אחרת, רק משריש את אותה תבוסנות הלאה.