גלאטסראיי לא ציפתה לזכות העונה בליגת האלופות. בינינו? אף אחד לא חשב בכלל לקחת אותה בחשבון. קבוצה חביבה מטורקיה עם שחקנים בינוניים-פלוס, לא משהו ששווה להתעסק בו. גם סיום סיבוב המשחקים הראשון בשלב הבתים, בו השיגה גלא נקודה אחת מתשע אפשריות ודורגה במקום האחרון בבית 8 - כשמעליה מנצ'סטר יונייטד, קלוז' ובראגה - לא הפתיע אף אחד. ואז הגיעו שלושה ניצחונות רצופים, כולל על יונייטד. מקום שני בבית, כרטיס לשמינית הגמר ונחיתת כוכבים אסטרונומיים כמו ווסלי סניידר ודידייה דרוגבה. סנסציה.
רוחות חדשות
מאז הכשלון הגדול של עונת 2010/11, בה סיימה במקום השמיני והמביך בליגה הטורקית (ובשל כך נעדרה לראשונה מזה 7 שנים ממפעל אירופאי), צועדת גלאטסראיי בדרך חדשה. דרכו של אונאל אייסאל. איש העסקים הטורקי, שחונך על פי ערכיה של אקדמיית המועדון ועשה את רוב הונו (כ-800 מיליון דולר) בעסקי אנרגיה ונפט, נבחר עם סיום אותה עונה לבעלים ה-34 של המועדון מאיסטנבולי, ברוב סוחף של כ-75 אחוז מההצבעות (שיא הקולות ב-106 שנות קיומו של המועדון). "העובדה שזכיתי לרוב גדול כל כך מעניקה לי אחריות כבדה בהתאם. כל שאני יכול להבטיח למועדון הוא הצלחה, הצלחה והצלחה", אמר אייסאל עם הצגתו כבעלים המאושר. אמר, וקיים.
אייסאל לא ביזבז זמן מיותר, והנחית את האקס פתיח טרים לעמדת המאמן ("הוא היה האופציה הראשונה והאחרונה שלי"). אחד מגדולי המנג'רים הטורקים בכל הזמנים רשום גם על הזכיה האדירה בגביע אופ"א (כיום הליגה האירופית) בתחילת שנות האלפיים, התואר האירופאי הראשון (והיחיד, אם לא מחשיבים את הסופר-קאפ) של מועדון טורקי כלשהו. מאמן שאפתן, בעל ניסיון ברחבי היבשת, מקומי דובר השפה, אחד שהצליח להוציא את המקסימום האפשרי מקבוצות בינוניות. כבר בעונתו הראשונה בתפקיד קיבל טרים צ'ק פתוח מאייסאל, והנחית כוכבים דוגמת פליפה מלו מיובנטוס, תומאס אויפאלושי מאתלטיקו מדריד ועמנואל אבואה מארסנל. ההשקעה השתלמה כשבסיום העונה חגגה גלא את החזרת תואר האליפות, ולא פחות חשוב מכך את השיבה לאירופה.
התהליך נמשך
רבע גמר ליגת האלופות. מי חלם? מי פינטז? גם האופטימיים שבאוהדי גלאטסראיי לא דמיינו שהקבוצה שלהם תזנק עד לשלב שמונה הגדולות של אירופה, בסך הכל שנתיים אחרי העונה הקטסטרופלית ההיא. הקסם של פתיח טרים ממשיך לתת תוצאות. וגם הכסף. הרבה כסף. גלאטסראיי הוציאה השנה 30 מיליון יורו על רכש, כמעט חצי מהסכום הושקע בהנחתת ווסלי סניידר ודידייה דרוגבה בחלון ההעברות של ינואר. הרבה גבות הורמו כשצורפו השניים לשורות אלופת טורקיה. משני הצדדים. מצד אחד, האפריקני כבר ישיש בן 35, ולא ברור כמה השפעה תהיה לו או להולנדי (שאינטר חיפשה דרך להיפטר ממנו) על המשחק של הקבוצה. מצד שני, זאת טורקיה. כאילו... טורקיה. ליגה טורקית. אז נכון, לא מעט שחקנים גדולים עשו זאת לפני (בעיקר בגלל ההנאה משיעור המס הנמוך – 15%, לעומת 40-50% בהרבה ליגות אחרות ביבשת). ועדיין, קריירה זאת קריירה. טורקיה?!
כן, טורקיה. גלאטסראיי הוכיחה שגם אצל השכנה מצפון מערב, זאת שרק התנצלנו בפניה לא מזמן, אפשר להצליח ובגדול. לראשונה מזה 12 שנה מתקרבת הקבוצה ליצירת רצף של שתי אליפויות, והיד עוד נטויה. ההצלחה המסחררת העונה באירופה, כולל הניצחון האדיר בגלזנקירשן על שאלקה בשמינית הגמר, היא מעבר לקמפיין היסטורי. נראה שהפעם לא מדובר בעוד גיחה של סינדרלה מליגה בינונית. הפעם מדובר בתהליך אמיתי.
זוכרים את אייסאל והמשפט "הצלחה, הצלחה והצלחה"? לבחור היו שלוש מטרות עיקריות – להחזיר את גלאטסראיי לשליטה מקומית, לייצב את המועדון כלכלית ולהביא אותו לרמות הגבוהות באירופה. צ'ק, צ'ק ו... צ'ק. אמנם לאחרונה נשמעים דיווחים לפיהם המועדון מצוי בפני פשיטת רגל (אם וכאשר לא יימצא פתרון במכירת המניות), אך קשה להאמין שמישהו יאפשר לרכבת הטורקית לעצור עכשיו, וסביר להניח שהכסף לסגירת החובות יגיע.
מקצועית, מעבר להחתמת כוכבי הענק, בגלאטסראיי חשבו גם על תוצרת מקומית. מקומיים = חיבור עם הקהל. חיבור עם הקהל = כוח אדיר ביציעים. דוגמה מוצלחת במיוחד היא הטורקי בוראק יילמאז, הסקורר הבכיר של המועדון מאיסטנבול, שהגיע בתחילת העונה מטרזבונספור תמורת סכום פעוט של 5 מיליון יורו. אולי זהו בעצם סודה של הקבוצה הזאת. כל מטאטא יורה, וכל מטאטא פוגע. הרמוניה כמעט מושלמת. בלי אגו, עם מוטיבציה. כולם מממשים את הפוטנציאל.
הפסקה להתרעננות
כמו שכבר אמרנו, למרות המחמאות, קשה להאמין שגלאטסראיי תצליח למחוק פיגור 3:0 מול ריאל מדריד. בעיקר כי זאת ריאל, קבוצה שזכיה בצ'מפיונס הייתה ונותרה המטרה מספר אחת לעונה הזו, והיא לא תאפשר לשום פרויקט שאפתני להרוס לה את זה. ועדיין, איסטנבול חוגגת. הבלאנקוס ירגישו זאת היטב בביקורם באיצטדיון המדובר ביותר באירופה בשבועיים האחרונים - הטורק טלקום ארנה, שמחזיק בשיא גינס כאיצטדיון הרועש בעולם (131 דציבלים, אל תנסו את זה בבית). הקהל הנלהב יעניק את ההוכחה הכי טובה לתחושות בטורקיה, ההרגשה של חזרה לימי האימפריה. של מסע שיקום שהתחיל באותו שפל נוראי ב-2011, ומאיים להגיע לשיאו בכל רגע. בעונה שעברה המשימה הייתה להתייצב בליגה. העונה, להתייצב באירופה. על פי ההיגיון הזה, גביע אירופאי עתיד להיות המטרה הבאה. או לפחות ההגעה למעמד של גמר יבשתי.
גלאטסראיי לא תעצור כאן. היא תמשיך לדהור. האליפות השניה או-טו-טו מובטחת, ההדחה הצפויה ברבע הגמר מול ריאל מדריד רק מגרה את התיאבון. ההתאקלמות המוצלחת של סניידר ודרוגבה בטורקיה גורמת לחברים ברחבי היבשת לשקול ברצינות מעבר למדינת ה"הכל-כלול". שמות כמו אריאן רובן, צ'אבי אלונסו וג'רביניו כבר מככבים בספקולציות לקראת הקיץ הקרוב. יכול להיות שאף אחד מהם לא יגיע, אפילו סיכוי טוב שכך זה יסתיים. אבל הריח הזה, של שינוי באוויר והצלחה מתקרבת, חזק מאי פעם וכולם רוצים להשתתף. אתם לא הייתם מצטרפים?
