אולי בגלל זה הפורטוגלי כל כך מבולבל, וחושב ברצינות לעזוב כבר הקיץ את ריאל, לחזור לקדנציה שנייה בצ'לסי, להתחיל מחדש, ופשוט לשכוח מהתקופה המבולגנת במדריד. על פניו, נשמע מבטיח. אבל מתחת לפני השטח? הדבר האחרון שצריכים מוריניו והקריירה שלו הוא לשוב למקום בו התחיל כ'אחד, יחיד ומיוחד' - וסיים כמובטל, מושפל ולבד.
בית קברות למאמנים
רומן אברמוביץ' אוהב את הקבוצה שלו בכל ליבו. צ'לסי היא הבייבי הקטן והכחול שלו. הוא משקיע בה כספים עצומים, רוצה בהצלחתה ובאמת חושק להפוך אותה לקבוצה הטובה בתבל. כל כך חושק – שלפעמים חונק. רבות נאמר ונכתב על הסטייה הקטנה של בוס אברמוביץ' לערוף את ראשי המאמנים שעבדו תחתיו. מאז רכש את המועדון לפני עשר שנים נפרד האוליגרך מתשעה מאמנים שונים – ממוצע של עונה וארבעה מחזורים למאמן. גם ז'וזה מוריניו, המצליח ביותר בתולדות המועדון, חש את נחת רגלו של אברמוביץ' באחוריו. זה קרה אחרי שלוש שנים (זמן שיא במונחים של אברמוביץ'), שתי אליפויות וגביע אנגלי אחד. ואפס הופעות בגמר ליגת האלופות (את הראשונה גרנט הביא. קטע).
שש שנים עברו מאז אותם פיטורים צורמים, ונדמה שמוריניו קצת שכח את העלבון. אחרי שהגיע לצ'לסי כמאמן צעיר ומבטיח, הביא קבלות ותארים, גיבש את הקבוצה וזכה בהערצת האוהדים – נבעט הפורטוגלי כי לא הביא לבוס-רומן את גביע האלופות, ואפילו קצת שיעמם אותו. הבעיטה הזו הייתה יכולה להתברר כהרת אסון אם מוריניו לא היה מגיע שנה אחר כך לאינטר, וחוזר איתה לקדמת הבמה. כעת, חזרה לידיו ההרסניות של רומן אברמוביץ' יכולה בקלות לחרב למוריניו את ההשתקמות הארוכה והבנייה העצמית מחדש שערך מאז עזב בפעם האחרונה את סטמפורד ברידג'. הפעם, אף אחד לא מבטיח שיצליח להשתקם.
היורש של פרגי
הוא אמנם לא הצהיר על כך מעולם, אבל זה כמעט ידע כללי שלמוריניו יש חלום, פנטזיה – להיות זה שמחליף את אלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד, ופותח בשושלת משלו במועדון המפואר. אז נכון, במירוץ לתפקיד הנחשק ביותר בכדורגל האירופי מוביל מאמן אברטון, דיוויד מויס המוערך, או אפילו פפ גווארדיולה, שלפי תיאוריות מסויימות חתם לשלוש שנים בבאיירן מינכן כדי לסיים שם חוזה ולבוא לאולד טראפורד בדיוק אחרי שפרגי פורש. אך כולם מכירים את טיב היחסים בין מוריניו לפרגוסון, ולא מקלים ראש באפשרות שהפורטוגלי יהיה זה שייבחר כמנהיג הבא של השדים האדומים. פה מתחילה הבעיה.
קשה להאמין שאם מוריניו יעמוד על קוויה של צ'לסי, ויתחיל איתה דרך חדשה ומאבק על החזרה לצמרת הכדורגל האנגלי, הוא יוכל לקרוא תיגר על המשרה באולד טראפורד. זו בדיוק הסיבה, לפי לא מעטים, שגווארדיולה לא הגיע לפרמיירליג לקבוצה שאיננה יונייטד.עוד יותר קשה להאמין שאם הוא יצליח עם הבלוז (על חשבון השדים) מישהו במנצ'סטר ישמח להעניק לו את המושכות. במקרה כזה, זה סוג של לוז-לוז סיצ'ואיישן עבור מו, לא מעמד שהוא היה רוצה להיות בו.
ומה עם ריאל?
עם כל הדיבורים על העתיד, קצת נשכח שלמוריניו עדיין יש חוזה לעונה נוספת בריאל מדריד, בה הוא מאמן כבר כמעט שלוש עונות. תחת הפורטוגלי צימצמו הבלאנקוס את הפער המנטלי מברצלונה, תואר האליפות חזר בעונה שעברה לכיכר הסיבלס, והזכייה בצ׳מפיונס כבר שנים לא נראתה קרובה כל כך. אז למה נשאר בפה כזה טעם חמוץ? אולי כי התחושה שהפוטנציאל העצום פשוט לא מיצה את עצמו. מוריניו הגיע לריאל כדי לשנות את סדרי העולם, בספרד בפרט וביבשת בכלל. הוא בא כדי להרים את ריאל מדריד הרמוסה מהמדרכה, ולהשיב אותה לימי האימפריה. ובכן, ריאל מדריד עוד לא שם. לפחות לא עבור ספקנים רבים, שראו את האליפות המרשימה בעונה שעברה כתקלה זמנית בשלטון היחיד ארוך השנים של בארסה.
העונה הנוכחית היא הראייה הכי טובה עבור אותם ספקנים – לריאל הולך מצוין מול ברצלונה, אבל לא מול כל השאר. היא נותנת מופעי ענק מול היריבה המרה, אבל תצוגות נפל מול בטיס וסביליה. בדיוק בגלל זה על מוריניו לזנוח כל מחשבה פראית שחולפת לו בראש – ופשוט להישאר. אחרי פתיחת עונה רעה מאוד, סיפורי עצבות של שחקנים, מחנאות, קרבות אגו ואולטימטום שהיה-או-לא-היה - עזיבת מדריד בעונה בה בארסה לוקחת אליפות ב-15 נקודות הפרש, תהיה שוות ערך להודאה: "נכשלתי". ואת זה, מוריניו (כמו מוריניו) לא יהיה מוכן לקבל. לעולם.
