מה שלא תהיה תוצאת המשחק הערב בסטמפורד ברידג', היא עשויה (או עלולה) להשפיע על הכדורגל שנראה בשנים הקרובות. עבור חלק גדול מאוהדי הכדורגל, המפגש של צ'לסי וברצלונה הוא מאבק בין בני אור בבני חושך. עבור אחרים, זה "רק" אחד המפגשים המסקרנים שנערכו בליגת האלופות אי פעם. מפגש של סגנונות, של כוכבים, של ליגות מתחרות. מאבק של שתיים מהקבוצות הכשרוניות בעולם, ושל מאמן מתחיל מפתיע בכשרונו, מול מאמן-ל ותיק. וכל תוצאה היא אפשרית, אפילו הגיונית.
1: צ'לסי
למי שלא זוכר, או מעדיף להדחיק זאת אחרי התצוגה של צ'לסי בקאמפ נואו: הסגל של הקבוצה ממערב לונדון מטמטם באיכות שלו. צ'לסי לא היתה הקבוצה הראשונה שבאה לברצלונה כדי להגן על שערה ולא להפסיד. גם חטאפה וראסינג סנטאנדר הוציאו העונה נקודה בקאמפ נואו. אבל הקבוצה האנגלית היא היחידה שמנעה מברצלונה להבקיע שער במגרשה. ולא בכדי. שלוש הזדמנויות להבקיע היו לקטאלנים במשחק, אבל רק דרוגבה של צ'לסי היה זה שהגיע עם כדור לאחד על אחד עם שוער ברצלונה, כלומר ל"הזדמנות אמיתית" לשער. הסיבה ל"הצלחה" של צ'לסי נעוצה בחומר השחקנים שלה. אלו כוכבים מהדרג האירופי הראשון, שעושים כל מה שהמאמן אומר להם כדי להגיע להישגים. גם אם זה אומר להגן בנחישות ובתקיפות (יש אומרים ברוטאליות) במשך תשעים דקות בריכוז עילאי. צ'לסי לא עשתה ולו טעות הגנתית אחת במשך תשעים דקות. וזה נתון מדהים. העובדה שבארסה בכל זאת הגיעה להזדמנויות היא אפילו אות כבוד.
מה שאוסף שחקנים כזה צריך, זו רוח לחימה. וזה אומר: מוטיבציה, אחידות השורות, עבודה קבוצתית, שמירה על חדות המשחק בלי הפסקה. וזה בדיוק מה שמאמן-על אמור לתת לקבוצה שלו. לכל המנג'רים האנגלים יש עוזרים שעובדים עם השחקנים על טקטיקה, טכניקה, תירגול מצבים מבעיטות חופשיות. כוכבים ברמה הזו לא צריכים שיסבירו להם את חשיבות הדברים הללו. מה שהם צריכים זה אמן שיודע לשמור אותם שאפתנים, מרוכזים ומרוצים. ז'וזה מוריניו עשה זאת בעזרת תיאוריות קשר: כולם היו נגד צ'לסי, ההתאחדות, השופטים, התקשורת. הזעם על העולם החיצון הוא כלי מצוין בידיו של אמן המוטיבציה. אצל סקולארי זה לא עבד. הסמכות שלו כמאמן מצליח וידוע החזיקה רק עד לכישלונות הראשונים. לראיה: ב-13 משחקי הליגה עד לאמצע נובמבר, השיגה צ'לסי תוך הפגנת משחק מצוין 32 נקודות, שהן כ-2.5 נקודות למשחק. אחרי שבנובמבר הפסידה לרומא, ארסנל וברנלי, וסיימה רק בתיקו עם ניוקאסל בבית ובורדו בחוץ, השיגה ב-12 משחקי הליגה הבאים עד למינויו של חוס הידינק רק 17 נקודות. כלומר, כמעט נקודה וחצי למשחק.
מאז הגיע הידינק הפסידה צ'לסי משחק אחד בלבד בכל המפעלים, והשיגה שוב בעשרת משחקי הליגה 25 נקודות, כלומר חזרה לממוצע "ריאלי" לפוטנציאל שלה. הידינק יודע לדבר עם כוכביו, זכר לימיו כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד. הסוד שלו? הוא איש חכם, וזה כנראה מספיק. הידינק יודע תמיד איזו טקטיקה מתאימה לכל משחק, איך להעביר אותה לשחקנים, ובמקרה הצורך גם לעבוד על התקשורת ומאמן היריבה.
מצד שני, צ'לסי פשוט נוטה להיכשל במשחקים מכריעים באירופה. מעין נבואה/קללה המגשימה את עצמה. "ברמה המקומית כבר הישגנו הכל", אמר פרנק למפארד ל"גרדיאן"', "אירופה תלויה מעלינו תמיד - התקרבנו ולא הצלחנו. זה מביא לידי ספקות, האם אזכה לכך? התבגרתי, ויש פה הרבה רגשות, אבל המנוע המרכזי הוא הנחישות".
2: ברצלונה
היכולת ההתקפית של ברצלונה מעוררת השראה. היא מסוגלת לנצח כל קבוצה בעולם אם זו לא מצליחה לחבל במכונת ההתקפה של ה"אזורגראנה", הכחולים-אדומים. גדולתה של ההתקפה היא במהירות המחשבה של צ'אבי ואינייסטה, ובמהירות הפעולה הערמומית של מסי. מול הגנה נרפית, או הגנה חסרת גופניות כמו ששיחקה אותה ריאל מדריד בשבת: צמוד לשחקני היריב, שזו הגנת האתמול במונחי טקטיקה, אין לצעד המהיר או לטריק של מסי כל בעיה להצליח. וגם לא למסירות הנגיעה הבודדת הנפלאות של הקישור היוצר הטוב בעולם. בארסה מגיעה באופוריה ללונדון אחרי הניצחון באל-קלאסיקו, שגווארדיולה כינה אותו בענווה "הרגע הגדול בתולדות המועדון", ועם הרבה ביטחון עצמי ביכולתה.
אבל לברצלונה יש גם חולשות רציניות. פסיכולוגית, למשל, הקבוצה לא מסתדרת עם אאוט-סיידרים כמו סמואל אטו. בתקופה קשה עבורו, בה הוא מנסה להכריח את הגורל לחייך אליו שוב אחרי שנקלע לבצורת, צריכה הקבוצה לעבוד עבורו. היתה לה הזדמנות במשחק הקליל ביום ראשון במדריד, במצב של 5-2, אבל החברים של אטו לא סיפקו לו כדורים. במשחק כזה עוברים שחקנים באנגליה לתרגל הנעת כדור ומשחק עמדות, ברצלונה היו עסוקים ב"מורבו" מול ריאל. זה נאה לעין, זה ראוי, מובן ורומנטי. אבל זו נאיביות לחשוב שגישה כזו תביא להישגים מול קבוצה מצמרת הפרמיירליג. שלא לדבר על ההגנה. התקפה מהאגפים וכדורי גובה פשוטים הם כבר אתגר גדול עבור פויול והחבר'ה. הנה, אפילו ה'בלאנקוס' חסרי האונים הבקיעו בקלות שני שערים לרשת של ואלדז. התקווה של בארסה היא שהמחליפים של פויול (מושעה) ומארקז (פצוע) יותר טובים משחקני ההרכב.
וזו החולשה הנוספת של ברצלונה: למרות השמות הגדולים, אין לסגל שלה עומק המתקרב לרמה אנגלית. סילביניו המבוגר כמגן, מרטין קאסרס כבלם, סיידו קייטה ובוסקטס בקישור, גודיונסן ובוז'אן קרצ'יץ' בהתקפה - אלו לא שחקנים שיכולים לעמוד במבחנים החשובים. מה עוד שהם לא קיבלו מספיק זמן משחק במהלך העונה להכניסם לכושר. "ברצלונה", כתב סיד לואו ב"גרדיאן", "גילו שהשופטים באירופה הם לא כמו השופטים בספרד. וגם היריבים לא".
X: גווארדיולה נגד הידינק
המלחמות הפסיכולוגיות לפני המשחק סבירות, לא יותר. האם הנרי ישחק? האם הידינק יעבור ל-4-4-2 כמו נגד פולהאם? מה שברור הוא שטקטית, ברצלונה לא יכולה להפתיע, וגם לא רוצה. גדולתו של מאמנה גווארדיולה הוא במינימליסטיות הטקטית של הקבוצה. ברצלונה תשחק את המשחק הקטאלני הקבוע ותתקיף בצורה יעילה ויצירתית. להידינק, מצידו, יש יותר אפשרויות. כבר לפני המשחק הראשון הוא הודיע בפירוש, שהוא הולך לעצור את "הקבוצה הטובה בעולם". "אפשר להתמקד במסי כשהכדור אצלו, וחייבים להגן טוב מולו, אבל עדיף למנוע מכדורים להגיע אליו... מי שלפניו בצד שלנו חייב להגן ממש טוב. בנוסף, אם אפשר לדחוק שחקנים שלהם לאזורים במגרש שהם לא אוהבים, זה יהיה מצוין".
כך יצא שבאלאק, אובי-מיקל ואסיין קיבלו הוראה לצופף את המרכז ולמנוע מסירות לקשרי ברצלונה, ובו בזמן נדחק מסי מהמרכז לקו האורך שאינו אוהב. אינייסטה הוכרח לשחק יותר קדימה מהאיזור המועדף עליו.
הערב יש להידינק אפשרות להפעיל צבת מהאגפים, בדמות קאלו ומאלודה, או להציב את אנלקה ודרוגבה בהתקפה ולנסות להפעיל לחץ התקפי שיביא לשער המיוחל מבחינתו. אפשרות שנייה היא להמשיך את הקו מברצלונה - שיתוק המשחק בתקווה שחילופים מאוחרים יעשו עבורו את ההבדל ויכריעו את ההתמודדות. בכל מקרה, תידרש צ'לסי ללחץ מאסיבי ולריכוז מקסימלי. טעות, וברצלונה תמהר להבקיע - ואז המשחק עובר לשדה של גווארדיולה.
זה אולי לא יהיה המשחק היפה בתולדות הכדורגל, אבל הוא יהיה אינטנסיבי ומותח. ואת הכדורגל שינצח אנו עלולים לראות מכל קבוצות העונה הבאה בליגת האלופות.
