ככל שאתה משקיע כסף במשהו, כך אתה חייב להאמין שהוא אמיתי - אחרת השקעתך היתה לשווא. זו התיאוריה הכלכלית שמוכרת בשם "עלות שקועה" - מצבים שבהם לאחר שסכום כסף גדול הושקע במטרה מסוימת, היא המשיכה לפעול גם כשלא היתה לכך שום הצדקה רציונלית. ומכאן, אפשר להגיע בקלות לסיפור של ברצלונה ועוסמן דמבלה.
ובשביל להתחיל את הסיפור, צריך לחזור לקיץ 2017. ברצלונה עדיין היתה תחת ההלם של המהלך שאף אחד לא ציפה לו - הרגע שבו ניימאר, הכוכב הברזילאי של הקבוצה שהגיע ארבע שנים קודם, מימש את סעיף השחרור האסטרונומי שלו - ועבר לפאריס סאן ז'רמן תמורת סכום עתק של 222 מיליון יורו.
בארסה מצאה את עצמה בבעיה מקצועית, ומיד חיפשה כיצד לפצות על האובדן. היא הביאה את פאוליניו הברזילאי תמורת 40 מיליון יורו, שילמה 30 מיליון על המגן נלסון סמדו, החתימה את פיליפה קוטיניו, אז שחקן בכיר בליברפול - אבל את כמות הז'יטונים הגדולה ביותר היא שמה על החלטה שכבר אז נראתה תמוהה: החתמתו של עוסמן דמבלה.
דמבלה היה אז בסך הכל בן עשרים, אחרי שתי עונות בלבד בשתי קבוצות בוגרים: עונה אחת בראן הצרפתית, הקבוצה שבה צמח, ועונה אחת בבורוסיה דורטמונד (2016/17), שם הוא כבש 10 שערים ב-49 הופעות. כמות שערים נאה לשחקן צעיר, אבל בבירור סיפור של שחקן בהתפתחות.
ברצלונה שילמה עליו סכום כולל של 145 מיליון יורו.
ומאז, קשה לומר שדמבלה החזיר את ההשקעה. חמש עונות משחקים, כולל זו הנוכחית, עברו מאז הרגע שנחת בקאמפ נואו. הוא שיחק רק 121 משחקים בכל השנים הללו, והבקיע בסך הכל 30 שערים. רוב הזמן, הוא הסתבך בפציעות, וגם כשחזר מהן - לא הצליח למצוא את מקומו בהרכבים של המאמנים השונים.
ובכל זאת, בברצלונה עדיין מאמינים. גם סביב המשחק הגורלי הערב מול באיירן מינכן, כל הכותרות עוסקות בדמבלה - שזה הרגע שלו לפרוץ ולזרוח. זאת, למרות שבספרד מתרבים הדיווחים על כך שדמבלה לא לוקח את עצמו ברצינות: הוא כבר איחר בשעה לאסיפה שניהל צ'אבי, ותועד פעמים רבות מבלה עד שעות מאוחרות ואוכל פיצה. לא בדיוק המופת של חיים ספורטיביים.
ואף על פי כן, ולמרות שהוא מסיים חוזה בתום העונה ויכול לעזוב ללא תמורה, בברצלונה רואים את הכישרון בו. את המהירות ויכולת הפריצה, וגם מספר רגעים גדולים שסיפק על המגרש - רגעים מעטים, אבל כאלה שהיו, למשל בניצחון החשוב 0:2 על יובנטוס בעונה שעברה בשלב הבתים. אין קלישאה כמו המשפט "הוא לא שכח לשחק כדורגל", ובכל זאת - הפער בין התרומה והרצון, לבין ההשקעה הכספית מעלה את השאלה: מדוע?
וכאן, חוזרת תיאוריית העלות השקועה. במקרים רבים, בני אדם או גופים ממשיכים להשקיע - כלכלית או נפשית - גם בדברים שהם אבודים מראש, רק כדי לא לצאת מופסדים. מתוך אמונה, לחלוטין לא רציונלית, שמשהו יקרה וההשקעה תתברר כמשתלמת. נכון לעכשיו, לא ברור מדוע ברצלונה עדיין מאמינה בדמבלה - ואף מעוניינת לחדש את חוזהו, שמסתיים בסוף השנה.
אבל לכו תדעו. אולי בכל זאת מבעד לבלגן ולתרומה הדלה, לפתע יפרוץ דמבלה שכולם חלמו עליו, ויוביל את ברצלונה לשלב הבא. שלרגע, תיאוריית "העלות השקועה" תתברר כשגויה. שדמבלה, סוף סוף, יהיה שווה את הכסף.
