בקיץ 2003 התרחש אחד האירועים המכוננים בתולדות הכדורגל האנגלי והעולמי. רומן אברמוביץ', מיליארדר יהודי-רוסי, אלמוני לחלוטין עד אז מחוץ לגבולות רוסיה, רכש את מועדון הכדורגל הלונדוני צ'לסי תמורת 140 מיליון ליש"ט. אז, לפני 16 שנה, המהלך הזה התקבל בהלם מוחלט. הרבה גבות הורמו ברחבי הממלכה המאוחדת. כולם התעניינו לדעת מה המניעים שהביאו את אברמוביץ' להשקיע סכום שכזה בקבוצת כדורגל אנגלית. היו שסברו שזו עוד דרך להלבין הון. אחרים סברו שמדובר בדרך אלגנטית להשיג סוג של "מקלט מדיני" במערב. והרוב, חייבים לומר, היו משוכנעים שמדובר ברומן קצר-טווח (משחק מילים משעשע), שיסתיים במוקדם או במאוחר, כשלאברמוביץ' ימאס מהצעצוע החדש שקנה לעצמו.
האזינו לפודקאסט סיכום העשור-->מה שבטוח, הצעד של אברמוביץ' היה ראשוני, אבל סימן את הדרך לבאים אחריו. היום למעלה ממחצית מ-20 מועדוני הכדורגל שמאכלסים את הליגה הבכירה באנגליה, שהיא גם הליגה העשירה ביותר בעולם, הם זרים. היום אפשר למצוא ברשימה בעלים ובעלי מניות מרוסיה, ארה"ב, מצרים, תאילנד, ערב הסעודית, סין, שווייץ ואיטליה, ואם תרצו יש גם נציגות כחול-לבן, אחרי שאברמוביץ' קיבל דרכון ישראלי. נכון, גם לפני העידן החדש, אותו החל אברמוביץ', מועדוני הכדורגל המקצוענים היו בבעלותם של אנשים עשירים. רק שעד אז כולם (למעט מקרים יוצאי דופן ולא משמעותיים) היו אנשי עסקים מקומיים.
אברמוביץ' לא היה רק הראשון, הוא גם היה זה שהצביע על הדרך ועל השיטה. ברגע שרכש את המועדון, השלב הבא והמיידי היה רכש מאסיבי של שחקנים ומינוי של מאמן בכיר. במקרה של צ'לסי היה מדובר בז'וזה מוריניו, המאמן הפורטוגלי הצעיר והמצליח, שהגיע לאיצטדיון סטמפורד ברידג' מייד אחרי שהוליך את פורטו לזכייה סנסציונית בליגת האלופות. כסף לא היה בעיה עבור אברמוביץ', שישב אז על הון של 13 מיליארד ליש"ט. הוא שילם למוריניו שכר של 6 מיליון ליש"ט בשנה ורכש שחקנים במאות מיליונים. אברמוביץ' רצה כמובן תרומה לכספו, וקיבל מאז בתמורה 5 אליפויות, 5 זכיות בגביע, 3 זכיות בגביע הליגה והכי חשוב - גביע אירופה לאלופות.
אחרי שאברמוביץ' סימן את הדרך, החל השיטפון. מארה"ב הגיעו משפחת גלייזר שרכשה את מנצ'סטר יונייטד, טום היקס וג'ורג' ג'ילט שרכשו את ליברפול (ובינתיים מכרו אותה לג'ון הנרי), סטן קרונקי האמריקני שרכש את ארסנל. זה היה הטרנד העיקרי של העשור הקודם. אבל בספטמבר 2008 קרה דבר חדש, שטילטל לא רק את הכדורגל האנגלי אלא את הכדורגל העולמי כולו.
אוהדי מנצ'סטר סיטי קמו יום בהיר אחד והתבשרו כי הבעלים החדשים של המועדון שלהם הוא השייח' מנסור בין זאייד אל נאחיין, אחד מ-19 האחים של מנהיג האמירות של אבו-דאבי. מהר מאוד התברר שעם כל הכבוד לשייח' מנסור, הוא רק הפנים של הבעלים האמיתיים של המועדון, משפחת המלוכה עצמה. או במילים אחרות: אבו דאבי, אחת המדינות העשירות בעולם, רכשה לעצמה קבוצת כדורגל. רק כדי שנקבל מושג, משפחת המלוכה של אבו דאבי שווה 1,000 מיליארד דולר. מה זה לעומת הכמה מיליארדים העלובים של אברמוביץ'...
מנצ'סטר סיטי הפכה ביום בהיר אחד לקבוצת הכדורגל העשירה בעולם. וככזו היא החלה להשקיע מאות מיליונים ולמעשה מיליארדים בבניית האימפריה. היא הביאה מברצלונה את המנכ"ל פראן סוריאנו, את המנהל המקצועי צ'יקי בגיריסטיין ובהמשך גם את המאמן הטוב בעולם, פפ גוארדיולה. בהמשך נרכשו כמה מהשחקנים הטובים בעולם, ולא במפתיע סיטי גם החלה לזכות בתארים. בעשור האחרון היא זכתה ב-4 אליפויות, 2 גביעים ו-4 גביעי ליגה. ליגת האלופות? זה נשאר החלום הגדול והרטוב של המיליארדרים מאבו דאבי. כנראה שכסף בכל זאת לא קונה הכל. בינתיים.
אבו-דאבי היא נסיכות עשירה מאוד, אבל כמובן שאינה היחידה במפרץ הפרסי. וכשבקטאר ראו שזה מצליח לשכנים, החליטו שם, בואו נרכוש גם אנחנו מועדון כדורגל וננסה להשתלט על העולם. הקטארים, בעלי קשרים מצויינים עם ממשלת צרפת, החליטו לרכוש את פאריז סן ז'רמן בתיווכו של ראש הממשלה לשעבר ואוהד הקבוצה ניקולה סארקוזי. וכך, החל מ-2011 הנשיא החדש של המועדון הוא נאסר אל חלאייפי. שחקן הטניס לשעבר הוא בעצם הנציג בפאריז של "קטאר ספורטס אינווסטמנטס", או במילים פחות מכובסות: ממשלת קטאר. כן, המדינה הזו שמשקיעה כ-200 מיליארד דולר באירוח המונדיאל בעוד 3 שנים, החליטה להשקיע כמה מיליארדים בודדים בפרוייקט הצרפתי שלה.
כשפ.ס.ז' שילמה 222 מיליון יורו על ניימאר ועוד 190 מיליון על קיליאן אמבאפה, לאדם הפשוט אלו נשמעו סכומים מפלצתיים. אבל עבור מדינה כמו קטאר מדובר בפרוטות. סכומים שהיא מרוויחה בכמה ימים באמצעות קידוחי הנפט והגז שלה. כל זמן שהיה מדובר ברומן אברמוביץ' וחבריו, מיליארדרים מרוסיה או אמריקה, עולם הכדורגל יכול היה להתמודד. אולם כאשר למשחק נכנסו מדינות עם הון בלתי מוגבל, היה ברור שחייבים לעשות משהו.
כבר בתחילת העשור יזם מישל פלאטיני, הנשיא הצרפתי לשעבר של אופ"א, את ה"פייר-פליי הפינאנסי", שורה של תקנות שאמורות להגביל את המועדונים הסופר-עשירים ולמנוע מהם להוציא יותר כסף ממה שהן מרוויחות. אבל כמובן שגם סיטי וגם פ.ס.ז' – כלומר ממשלות אבו דאבי וקטאר - הצליחו למצוא פתרונות יצירתיים: כל מיני חוזי פירסום פיקטיביים, שבזכותם הם המשיכו לרכוש שחקנים במאות מיליונים כמעט ללא הפרעה. והעונשים שקיבלו היו לא יותר מאשר בדיחה.
כמו מנצ'סטר סיטי, גם בפאריז סן ז'רמן החלום הגדול ובעצם המטרה האמיתית היא זכייה בליגת האלופות. בינתיים זה לא קורה, אבל צריך לזכור שגם לרומן אברמוביץ' לקח עשור שלם עד שהגשים את החלום. יש אולי כאלו שלא יאהבו זאת, אבל כנראה שבסופו של דבר זה יקרה, ואחת מהשתיים, מנצ'סטר סיטי או פ.ס.ז', תניף את הגביע עם האוזניים הגדולות. ואז באמת נוכל לומר: מדינה זכתה בליגת האלופות.
