מאוריציו סארי חיכה עד גיל 61 כדי להפוך לקבלן תארים, וזו לא אמורה להיות הפתעה. למאמן הוותיק הכל הלך קשה בקריירה, ואפילו עונת האליפות שלו ביובנטוס נאלצה להיקטע ולהתחדש בעקבות מגפה עולמית. אבל האתגרים הופיעו עוד הרבה לפני התפרצות הקורונה, אפשר לומר שהם התחילו כשהאיטלקי סיים להתעצב כאדם בוגר.
בתור יליד נאפולי, מעוז דרום איטליה, סארי הוא לא הטיפוס היובנטיני האידיאלי. הוא לא כיכב על כר הדשא, עד גיל 40 הוא בכלל עבד בבנק ואין לו שום זיקה לטורינו המעונבת. רק אחרי שלושה עשורים בליגות הנמוכות, הוא שאף את ניחוחות הסריה A, תחילה באמפולי ובנאפולי. בימים אלה, הוא סוגר שנה ביובה.
סארי מוצא שלווה בעישון כמה קופסאות סיגריות ביום. הגזרה הקשה ביותר שהוטלה עליו היא שבזמן משחקים הוא לא יכול לעשן. הפתרון שלו לכך הוא יצירתי, ואולי גם קצת מטריד. הפתרון: ללעוס בדל סיגריה במשך 90 דקות. כשהוא יצא מאיטליה להרפתקה של שנה בצ'לסי, גם היא הייתה קשוחה. לילה לפני גמר הליגה האירופית, הוא התפוצץ מזעם על עימות בין גונסאלו היגוואין לדויד לואיז. 24 שעות אחרי, הוא זכה בתואר הראשון שלו כמאמן. אולי הוא מזדהה עם הקלישאה שמה שיותר קשה, יותר מתוק.
יובה זכתה העונה באליפות התשיעית ברציפות. מבין העונות האלו, זאת של סארי, הייתה דווקא פחות מרשימה מבחינת מספרים. הפער מהמקום השני עמד על נקודה בלבד, הקבוצה ספגה הכי הרבה, כבשה הכי מעט והפסידה בשבעה משחקים. לכך תוסיפו הפסד בגמר הגביע ובסופר קאפ ופיגור מפתיע מהמשחק הראשון נגד ליון בשמינית גמר ליגת האלופות. אבל בניגוד לקודמיו, סארי יוכל לעשות את מה שלא נעשה בטורינו מאז 1996 – לזכות בצ'מפיונס ליג בפעם השלישית בהיסטוריה של המועדון. אז, הכל יישכח. ובשביל זה, הוא מוכן לעשות הכל – אפילו ללבוש חליפה.
