עם כל הכבוד לקווין דה בריינה או פפ גווארדיולה, הסיפור הגדול של מנצ'סטר סיטי העונה נוגע לחלוץ המרכזי שלה. ארלינג הולאנד, בגיל 22, נמצא ללא ספק בשיאו. יש ויכוח האם הולאנד יכול כבר עכשיו להיכנס לוויכוח השחקנים הגדולים ביותר, אבל כמעט ואין ויכוח שהוא ייזכר כאחד הטובים ביותר בתפקיד שלו - התפקיד שבו צריך להוציא לפועל ולכבוש שערים. 52 כאלה יש לו העונה בכל המסגרות, כאשר לסיטי יש עוד חמישה משחקים (ואולי שישה) לשחק.
אלה מספרים מדהימים, ללא ספק, אבל מה שמעמיד אותו בעמדה ייחודית הוא ההקשר שבו השערים מובקעים - מצב שבו הוא יכול לסיים את העונה גם עם הצלחה אישית יוצאת מן הכלל, וגם בהצלחה קבוצתית. סיטי מוצאת את עצמה, חמישה משחקים לסיום העונה, כשהיא יכולה לסיים את העונה הזאת עם טרבל - האליפות מתקרבת אליה בצעד ענק, היא תשחק בגמר הגביע האנגלי, ויש לה כמובן את ליגת האלופות, שם היא נמצאת בעמדה נוחה למדי לקראת גומלין חצי הגמר. וכמו שנלמד תכף, המצב שבו שחקן מצליח גם להגיע לשיא אישי של שערים, וגם להגיע להצלחה עם הקבוצה - הוא לא מובן מאליו.
וכדי לבחון עד כמה הוא לא מובן מאליו, הלכנו אל ספרי ההיסטוריה - ומצאנו חמישה שחקנים שהיו בכושר שיא, כאלה שלא הפסיקו להבקיע, וראינו מה הם עשו גם ברמה הקבוצתית. הניסיון הוא לענות על החידה: האם "התלות המוגזמת" פוגעת בקבוצה, או אולי דווקא מועילה? הבדיקה שעשינו מראה שאצל רוב הכוכבים הגדולים, העונה המוצלחת ברמה האישית לא עומדת בקנה אחד עם הצלחה קבוצתית יוצאת דופן.
יש לנו גם דוגמא למצב כזה קרוב מאוד לבית: העונה הגדולה האישית של ערן זהבי במכבי תל אביב, שבה הוא כבש 35 שערי ליגה (עונת 2015/2016) ו-46 בכל המסגרות, נגמרה בסופו של דבר ללא תארים. את האליפות מכבי הפסידה בשנייה האחרונה להפועל ב"ש ובגמר הגביע היא הפסידה למכבי חיפה. אבל עכשיו הגיע הזמן להתרחק מהפרובינציה, להסתכל אל מעבר לים - ואולי גם להבין, כמה ההצלחה של הולאנד עשויה להיות חד פעמית.
וכאן צריך לציין: רשימת הכובשים הגדולים בעונה אחת מלאה בהרבה שחקנים שעשו את זה בשנות העשרים, השלושים והארבעים של המאה הקודמת. ראלף "דיקסי" דין, למשל, כבש 60 שערים בעונה אחת במדי אברטון בעונת 1927/28. יוסף ביצ'אן כבש 63 שערים עבור סלאביה פראג בעונת 1941/42. אלה הישגים גדולים ומכובדים, אבל עם כל הכבוד להם - הכדורגל אז היה מעט שונה מאשר היום, כאשר ההגנות יותר חזקות והחוקים יותר נוקשים. ולכן, השתדלנו להתמקד במה שמכונה "העידן המודרני" - רוב השחקנים שתראו ברשימה הגיעו מהעשורים האחרונים, חוץ מאחד שאי אפשר היה להתחמק מלהזכיר אותו. הדוגמאות לפניכם.
ליונל מסי - עונת 2011/12, 73 שערים
נתחיל, באופן טבעי, עם השם הכי גדול. מי שנחשב לדעת רבים לשחקן הגדול בכל הזמנים, היה בעונת 2011/12 בשיא אישי מטורף. מסי היה בן 25, והעולם מילולית היה לרגליו. 50 שערים בליגה (הכי הרבה שנכבשו אי פעם בליגה הספרדית על ידי שחקן בודד), 14 שערים בליגת האלופות. אבל האם ברצלונה הצליחה קבוצתית? באותה העונה, ריאל מדריד של מוריניו ורונאלדו (ועוד נחזור לעונה הזאת שלה) זכתה באליפות. בליגת האלופות היא הגיעה עד חצי הגמר, אבל הודחה על ידי צ'לסי (שבסופו של דבר גם תניף את הגביע). בסופו של דבר, היא התנחמה רק בגביע המלך.
לשם השוואה, שלוש שנים אחר כך - בעונת 2014/15 - כמות השערים האישית של מסי ירדה ("רק" 58 שערים בכל המסגרות), אבל כנראה שחלוקת העומס יחד עם שני שחקנים נוספים - ניימאר (39) ולואיס סוארס (25) - סייעה לברצלונה להצליח יותר. בארסה סיימה את העונה הזאת עם אליפות מקומית, גביע וגם הזכייה האחרונה שלה בליגת האלופות עד היום.
כריסטיאנו רונאלדו - עונת 2014/15, 61 שערים
כן, אחרי מסי ידעתם שגם הוא יבוא. רונאלדו בשנים האלה היה בהחלט בשיא שלו; שנה קודם הוא זכה עם ריאל ב"דסימה", בעונה אישית יוצאת מן הכלל (17 שערים בליגת האלופות - שיא שלא נשבר מאז), וזכה גם בגביע; אבל פספס את האליפות. בעונת 2014/15 הוא התעלה - עם 48 שערים בליגה ועוד 10 שערים בצ'מפיונס. אבל העונה הזו של ריאל מדריד לא היתה מוצלחת קבוצתית; הבלאנקוס סיימו בלי אף תואר משמעותי. בליגה הם סיימו במקום השני אחרי בארסה של MSN ולואיס אנריקה, בליגת האלופות הם הודחו בחצי הגמר על חשבון יובנטוס ואפילו בגביע הם זכו לעקיצה מצד דייגו סימאונה ואתלטיקו.
וגם אצל רונאלדו - פחות זה, כנראה, יותר. בעונת 2011/12, למשל, כאשר ריאל זכתה עם מוריניו באליפות הליגה הספרדית (עם 100 נקודות ו-120 שערי זכות), לרונאלדו היו "רק" 60 שערים. בעונת 2016/17, שהיא לדעת רבים העונה המוצלחת ביותר של ריאל במילניום הנוכחי - עם זכייה מרשימה באליפות ובליגת האלופות, רונאלדו כבש 42. חלוקת הכוח השתלמה גם במקרה הזה.
גרד מולר - עונת 1972/73, 66 שערים
אי אפשר לדבר על כובשי שערים, בלי לציין את מולר. נכון, מדובר בשנות השבעים וזה קצת רחוק מהתקופות שמהן מגיעים רוב הכובשים שלפנינו. אבל מולר היה יוצא דופן כבר אז; בעונת 1972/73, בעונה של 49 משחקים היו לו 66 שערים. זו סטטיסטיקה די מדהימה - מסי, למשל, כבש את ה-73 שלו ב-60 הופעות. רונאלדו שיחק 54 משחקים כדי לכבוש 61. מולר שיחק פחות וכבש יותר, וזה בהחלט ראוי לציון. אבל כאן, כאמור, צריך להקשות ולהסתכל על מה עשתה הקבוצה שלו - באיירן מינכן, באותה השנה. והתוצאות שלה לא היו מדהימות; באיירן אמנם זכתה באליפות, אבל עפה ברבע גמר הגביע המקומי - וגם ברבע גמר גביע אירופה לאלופות היא הודחה על ידי אייאקס של יוהאן קרויף.
שנה אחת לאחר מכן, לעומת זאת, בעונת 1973/74, מולר "נרגע" - הוא כבש 48 שערים בכל המסגרות, ובאיירן הצליחה יותר. היא זכתה באליפות הבונדסליגה, הניפה את גביע אירופה לאלופות אחרי 0:4 על אתלטיקו מדריד במשחק חוזר (אחרי שהראשון הסתיים בתיקו), וחשוב מכל - בקיץ 1974 מולר גם זכה בגביע העולמי עם נבחרת מערב גרמניה, כשמולר כובש 4 שערים בדרך לשם. גם המפציץ הגרמני כבש פחות, אבל השיג יותר.
לואיס סוארס - עונת 2015/16, 59 שערים
גם במקרה של "לואיסיטו", המפציץ מאורוגוואי, הוא ידע לדבר במספרים. היתה לו עונה של 49 שערים במדי אייאקס, הוא כבש 31 שערים במדי ליברפול בעונת "ההחלקה" (2013/14), שבה היא כמעט שברה את הרצף השלילי וזכתה באליפות; אבל מספרית, העונה הגדולה בקריירה שלו הגיעה בברצלונה. 40 שערים בליגה, עוד חמישה בגביע ושמונה בליגת האלופות הובקעו בעונת 2015/16 - שגם נגמרה הישגית לא רע בכלל, עם דאבל. אלא שברבע גמר ליגת האלופות, הקבוצה שלו הודחה על ידי אתלטיקו מדריד - ונמנעה עונה מושלמת.
לעומת זאת, עונה קודם (2014/15) סוארס כבש "רק" 25 שערים בכל המסגרות במדי בארסה, אבל יחד עם מסי וניימאר בעונות שיא משלהם - זה נגמר בטרבל. עונה של שלושה שחקנים גדולים, אחד ליד השני, בשילוב של מאמן מצוין שנגמרה עם הצלחה אישית וקבוצתית כאחד.
רוברט לבנדובסקי - עונת 2019/20, 55 שערים
בחרנו לסיים עם הפולני, כי העונה הזו היא דוגמא יחסית נדירה של שחקן שנמצא בשיאו האישי - וגם הצליח קבוצתית מעל המשוער. לבנדובסקי באותה העונה היה חסר רחמים - 55 שערים בכל המסגרות, שיא אישי, בעונה שבה באיירן זכתה בכל דבר אפשרי. האנס דיטר פליק, שהחליף את ניקו קובאץ' בחודש נובמבר, השתלט על העניינים - והביא את הבווארים לעונה שבה הם כמעט לא הפסידו. אליפות ב-13 הפרש בליגה, גביע גרמני בקלילות וגם זכייה בליגת האלופות על חשבון פריס סאן ז'רמן. ולבנדובסקי היה לב הקבוצה הזו, האיש שלא מפסיק לכבוש.
אבל יש דבר אחד שמעיב על העונה הזאת - ובגללו לבנדובסקי לא זכה לכבוד הראוי לו, עם זכייה מוצדקת בכדור הזהב. הקורונה - זו שקטעה את העונה לחודשיים (נפסקה במרץ וחודשה במאי), וגרמה לכך שהעונה הכי גדולה בקריירה שלו - אולי אי פעם - תסתיים ללא קהל ביציעים. ובכל זאת, ואולי למרות הכל, לבנדובסקי הוא דוגמא נדירה לרגע שבו כדורגלן מתעלה לגובה הכי גדול שלו כשחקן, ובד בבד מצליח עם הקבוצה שלו באופן חסר תקדים. חסר תקדים עד אותה עונה, כמובן. הולאנד ינסה להשתמש בתקדים הזה - ממש בקרוב.