מודי בר-און היה עילוי. יש אולי הרבה גאונים בארץ ובעולם, אבל לפעמים הם נחבאים אל הכלים, לפעמים אלמונים, לרוב אפורים. מודי היה גאון מהפכני. עילוי ששלט באלף תחומים חשובים, והגיע לאחד לא חשוב, לכאורה, רק כדי להפוך אותו להכי חשוב, מעניין, מצחיק, מבדר ומלמד.
בשנות ה-90 הייתי עורך במדור הספורט של מעריב. הכרתי היטב את עיתונות הרפש הצהובה והמצליחה של אנגליה, אבל בשנותיי שם ניסיתי לינוק בעיקר מהתקשורת האיכותית המצויינת בממלכה. עם החזרה לישראל והנחיתה ברחוב קרליבך, ניסיתי, בצוותא עם עמיתי טובי פולק, לשנות את הגישה של מדור הספורט. להנחיל איכות והרחבת יריעה על חשבון רכילות. לא היה לנו סיכוי. הרייטינג המסחרר של ספקולציות ודיסאינפורמציה של סוכנים, היה מקור לחיקוי לאורך ולרוחב העיתונים, ודחה כל אפשרות לתפנית. זה מוכר, אמרו לנו, לפעמים תוך נחירות בוז לעברנו.
כאשר מודי הגיע לערוץ הספורט ב-1996, הוא ידע היטב לקרוא את המפה. הוא ידע "מה העם רוצה", או "איך זה עובד באמת", על שם תכנית הסטנד אפ שלו דאז. אבל מודי לא בא ליישר קווים ולעשות חיקויים. מבחינתו, הוא קיבל מנדט ושרביט להפוך את הקערה על פיה. לא עוד מה שהעם רוצה, אלא מה שהעם לטעמו צריך לנסות. אלטרנטיבה, איכות, תרבות. ממש לא מילים גסות.
האנשים שבחרו בו לתפקיד לקחו הימור עצום. אני לא בטוח שהם הבינו אז עד כמה, וחלקם בוודאי שיפשף גבות בתמיהה לנוכח המדיניות שמודי אימץ, בנה והנחיל מהרגע הראשון. כמו שכתב במדוייק עוזי דן בהארץ, מודי ההיסטוריון, השחקן, הבמאי, המרצה, התסריטאי, מפיק, יוצר ומה לא – החליט שלכדורגל בפרט ולספורט בכלל יש מקום של כבוד ברקיע הזה של אנשי אשכולות. ולא זו בלבד שהוא לא התבייש בכך שהוא מביא גם את התשוקה שלו לכדורגל אל מרכז העשייה שלו – הוא אף הוכיח עד כמה הספורט מקביל לכל האהבות האינטליגנטיות והאינטלקטואליות האחרות, אם רק מטפלים בו כהלכה.
והוא טיפל. לא רק בתכנים. לא רק ברעיונות פורצי דרך (למשל הופעה מוסיקלית לסיום כל ליל אלופות) וטקסטים מושחזים. לא רק בכתיבת מערכונים מבריקה ומקורית מאין כמוה. לא רק בהחדרת המכנה המשותף הגבוה ביותר לשידורי הספורט. הוא טיפל גם בנו. הצוות שאיתו וסביבו. כולנו היינו בניו. הוא תימרן בינינו ביכולת עילאית באולפן האלופות, לרגע לא שוכח איש, אף פעם לא נעלמים מעיניו מצוקתו או תיסכולו של מי מהמשתתפים. הוא תמך בנו, סייע, נזף (מאוד בעדינות) כאשר צריך, ואז מייד בא לסנגר עלינו בפני הבוסים.
האדם היחיד עליו מודי כעס, ולא באלגנטיות, היה הוא עצמו. הוא היה פרפקציוניסט, ולקח זמן ניכר להרגיע אותו כאשר הוא גילה שפסיק אחד היה חסר בשידור שזה עתה עלה לאוויר או הסתיים.
מזלי שלי התמזל כפליים, אפילו שבעתיים. הזכות לעבוד לצידו, לחסות בצילו, להעריץ אותו מקרוב, לשוחח איתו על דברים ברומו של עולם (כדורגל) וקצת פחות משמעותיים (פוליטיקה, אהבה, החיים עצמם), לקבל ממנו אישור וחיזוק לאמירה שנויה במחלוקת או משחק מילים – היתה שמיימית. מעין הענקת לגיטימציה גם לניסיונות ופאנצ'ים שלא התקבלו כהכי מגניבים וחדים, לפחות לא אצל האחרים.
אבל מספיק היה שמודי יחייך, יצחק, או יגיב ויפרשן את המלל שזה עתה נזרק על ידי לחלל האולפן – כדי שהביטחון העצמי שלי יזנק לשחקים ולא אחשוש להמשיך לחפור... אדרבא, מודי עודד אותנו ללא הרף להביא אל המסך את כל המטען שלנו מבלי להסס כלל. להיות אנחנו. כמו שהוא פיענח את סוד ההצלחה על ידי היותו הוא. אני נוהג לספר לחברים ומכרים שבניתי חצי קריירה על משחקי מילים. קולעים ואידיוטיים כאחד. למודי יש 95% אשראי על זה שהתמדתי.
המורשת של מודי היא כה ענקית, ממותית, עד שהיא בלתי ניתנת לכימות. אבל בתוכה קיים גם חלק גדול ממה שאני אשאיר אחרי. אני הרי יודע שמחצית היובל שלי במחיצתו באולפן האלופות ומחוצה לו – בכימיה ובהרמוניה הנפלאות שהביאו גם ליצירת יותר מ-25 מערכונים שהם נכס צאן ברזל – תרמה לכך שבבוא היום גם העשייה שלי לא תישאר מיותמת. יהיה לה תיעוד ועוגן. יהיה לה מקום בפנתיאון של מודי בר-און. זה הרבה מאוד. זכיתי.
סוף