ברצלונה, ריאל מדריד, אתלטיקו מדריד וליברפול. אלה הקבוצות האחרונות שהדיחו את באיירן מינכן מליגת האלופות. נדמה כי בכל אותן האכזבות הבוואריות, תמיד היתה הכרה בכך שהיריבה היתה פשוט חזקה יותר ו/או אלילת המזל שיחקה לטובתן. אמש, אחרי ההדחה מול ויאריאל הצנועה ברבע גמר ליגת האלופות, שוב דבר מזה לא יכול להישמע כתירוץ. יוליאן נגלסמן, בעונתו הראשונה כמאמן באיירן, נכשל להביא את האימפריה הגרמנית למקום שהיא שואפת אליו, למרות ההגרלה היחסית נוחה.
הביקורת על משחק ההגנה המופקר לפרקים של באיירן נשמע כבר תקופה ארוכה, עוד בסיום הקדנציה של האנזי פליק, אבל זו לא היתה הסיבה להדחה הסנסציונית ברבע גמר 2022. לכולם היה ברור שוויאריאל תגיע להזדמנות שלה, תנצל את קו ההגנה הגבוה של הבווארים, ותוכל להמם במתפרצת אחת קטלנית. השער של סמואל צ'וקואזה בדקה ה-87, מהבעיטה הראשונה למסגרת לעברו של מנואל נוייר, היתה עקיצה המושלמת, לאחריו הבווארים פשוט לא הצליחו להגיב, בזמן המועט שנותר.
אוהדי באיירן מינכן לא זוכרים ערב עגום כזה באליאנץ ארנה, אולי מאז ההפסד לצ'לסי בגמר ליגת האלופות ב-2012. האכזבה היא גם תוצאה של המשחק הראשון, בו באיירן ניצלה בעור שינייה מהפסד גדול יותר. עם זאת, כל הכלים הכבדים עמדו לרשות נגלסמן במשחק הגומלין, הפיגור היה ריאלי לחזרה והמאמן אכן עלה בהרכב סופר התקפי. באיירן שלטה במשחק, יזמה מהרגע הראשון, נראתה סבלנית מאוד, אבל היתה חסרת שיניים בחלק הקדמי, דבר שבפירוש לא מאפיין אותה בשנים האחרונות. זה המשחק השלישי ברציפות שלה שבו היא כובשת מקסימום שער אחד. עבור קבוצה שכובשת 3 שערים למשחק, זה בהחלט נדיר.
במובן מסוים, האשמה אמורה להיות מוטלת על השחקנים. רוברט לבנדובסקי אומנם כבש את השער הקבוע שלו, אבל בסיכום שני המשחקים כמעט ולא הגיע למצבים ולכו תדעו מה עובר לו בראש בימים אלו. שחקנים אחרים כמו תומאס מולר, יושוע קימיך, לירוי סאנה וסרג' גנאברי פשוט לא נמצאים בכושר האופטימלי מספר שבועות, וזה המשך ישיר לחולשה מאז החזרה מפגרת החורף.
הטענה לפיה באיירן תמיד גומרת את העונה מוקדם ומגיעה למאני טיים של אפריל כשהיא לא חווה תחרות משמעותית בליגה, ולכן סובלת מירידת מתח - היא בעייתית. ברוב הליגות, גם אלה הצמודות ביותר, הרבה קבוצות מאבדות עניין באפריל, כולל ריאל מדריד שהעפילה אמש לחצי הגמר.
נראה שהבעיה המרכזית של באיירן בשנתיים האחרונות היא היעדר העומק על הספסל. בספורט 1 הגרמני ציינו הלילה, כי "באיירן מסתמכת יותר מדי על 14 שחקנים מהטופ, אבל שאר הספסל שלה דל במיוחד ולא מאוזן". באיירן לא מצאה תחליפים ראויים לדויד אלאבה, ז'רום בואטנג וטיאגו אלקנטרה שעזבו אחרי הזכיה באלופות ב-2020. ואין לה מספיק שחקני ספסל איכותיים דוגמת איבן פרישיץ' ופליפה קוטיניו, זכר לאותה זכיה מפורסמת בליסבון. ההדחה לפני שנה לפ.ס.ז' ברבע גמר האלופות, היתה תוצאה ישירה של היעדר מחליף ראוי לרוברט לבנדובסקי. אתמול, מחליפו היחיד בסגל, אריק מקסים צ'ופו מוטינג עלה בדקה ה-90.
בכל עונת הבכורה שלו באליאנץ ארנה, נגלסמן לא הצליח להטמיע סגנון משחק ייחודי לבאיירן מינכן. הוא נשען על פילוסופית הלחץ הגבוה של האנזי פליק ובעיקר האמין כי אם משהו תקין, אז לא צריך לשנות. היו מספר משחקים בהם המאמן ניסה לעלות עם שלושה בלמים, כמו שמצא לנכון לעשות הפעם בגומלין מול ויאריאל, אבל השחקנים לא בדיוק השתכנעו שזה הדבר הנכון ביותר. ובמבחן התוצאה: הניסוי הזה כשל. לבאיירן אין ווינגבקים קלאסים, והימצאותם של לירוי סאנה וקינגסלי קומאן שם, הם בוודאי לא הפתרון. באיירן זקוקה לתכנית ב' הן בשיטת המשחק והן על הספסל, וכרגע היא קצרה מדי כדי לשנות ולהפתיע.
אחרי אכזבות בליגת האלופות, לרוב נשלפות הסכינים החדות. אבל הפעם, נראה כי מקומו של נגלסמן, לו חוזה עד 2026, יציב על הקווים במינכן והוא זה שיוביל אותה גם בשנים הבאות. יחד עם ההנהלה החדשה של באיירן, בראשות הרברט היינר, אוליבר קאן, והמאמן המקצועי חסן סלאיחמידצ'יץ', יחוייבו לעשות שינויים בסגל. בראש ובראשונה, לשמור כמובן על רוברט לבנדובסקי המבוקש בברצלונה, אך גם למצוא בלם מחליף לניקלאס זולה, להגדיל את האופציות במרכז השדה הדליל (ראיין חרבנברך מאייאקס כנראה יגיע) ולהביא עוד רעיונות חדשים להתקפה, אם ברצונם להתמודד עם האנגליות והספרדיות על הכתר האירופי בשנים הבאות.
