כאוהד ספורט, יש רגעים מעטים, ממש בודדים, שמגדירים אותך. רגעים שמחלקים את חייך ל"לפני ואחרי". רגעים שנכנסים לפנתיאון הקטן והפרטי שלך. כאוהד ליברפול, קבוצה שלא לקחה אליפות מאז שאני זוכר את עצמי (וכנראה שלא תיקח גם השנה), אין לי הרבה רגעים כאלה. אבל המעטים שיש, אותם כנראה שלא אשכח לעולם.
אפריל 1996 היה הרגע הראשון, שבו למעשה התחלתי לאהוד את הקבוצה, ב-3:4 הבלתי נשכח נגד ניוקאסל; איסטנבול 2005 הוא כמובן הגביע הקדוש של הזכרונות; יש גם רגע כואב במיוחד, כשסטיבן ג'רארד החליק כל הדרך לאובדן הסיכוי לתואר ב-2014; אבל מה שקרה אתמול באנפילד, מבחינת התחושה, הקתרזיס - הוא שווה ערך לתואר. ברוך הבא לבית המקדש הפרטי שלי, שביעי במאי 2019.
כי הרי בואו נודה על האמת: מי חשב שיש לליברפול סיכוי בגומלין הזה? לא לעבור, רק לנצח? הרי שער אחד של ברצלונה והאדומים צריכים לכבוש חמישה בתגובה. ומי דמיין שמסי, סוארס וחבריהם לא יכבשו לפחות שער אחד? מי היה המופרע שחשב שבלי מוחמד סלאח ובלי רוברטו פירמינו, ליברפול מסוגלת בכלל להטריד את פיקה וחבריו בעורף הקטלוני? מי דמיין שחלוץ בינוני כמו דיבוק אוריגי יתחפש לערב אחד לדידייה דרוגבה וייראה כמו פיבוט שהכל עובר דרכו? מי האמין שפאביניו, קשר אחורי אפור במובן השלילי של המילה, יצליח להעלים לחלוטין את ליאו מסי? ומי לא שאל את עצמו אם האקסים המיתולוגיים קוטיניו וסוארס יחגגו אחרי שיכבשו?
המשחק הזה היה גרסת הכדורגל לעונה 8 פרק 3 של משחקי הכס (זהירות, ספוילרים): קרב אפי וחסר סיכוי מול יריב שאתה לא מבין איך תצליח לנצח אותו. מו סלאח בתפקיד הדרקון החסר, פאביניו בתפקיד ההירואי של ג'ורה מורמונט, ג'יני ווינאלדום בתפקיד מליסנדרה - בא משום מקום והצית אש, ובתפקיד ג'ון סנואו הוא יורגן קלופ כמובן, חתיכת ממזר שהוא בעצם בן מלוכה. קינג אוף דה נורת'. ולא נשכח את טרנט אלכסנדר-ארנולד, בסצנת אריה סטארק.
אתה, טרנט אלכסנדר-ארנולד, אתה חתיכת חוצפן. הרי אם היית בשכונה, אחרי הקרן הזאת אתה היית מקבל מכות ולא היו מזמינים אותך יותר. איך ניגשת שם לקרן שליד הקופ, ואז פשוט הלכת בנונשלנט, כי אולי עדיף ששאקירי בכלל ירים את הכדור. ואז, בתרגיל שלא נראה כמותו בתולדות המשחק, תפסת את ההגנה במערומיה ומצאת את אוריגי. אדון אלכסנדר-ארנולד, גש בבקשה ל-Boot Room, אתה צפוי לקבל העלאה.
זה היה משחק חסר כל היגיון, כי ליברפול היא לא קבוצה הגיונית. הרי אין שום היגיון בכך שהיא תעביר עונה שלמה בפרמיירליג עם הפסד בודד מבלי לקחת אליפות. ואין שום היגיון בלסיים את הליגה עם 97 נקודות ושזה לא יספיק לאליפות. אין שום היגיון שמנצ'סטר סיטי יאבדו נקודות מול ברייטון, שכבר הבטיחה את הישארותה בליגה. אבל כולנו יודעים שבאהבה אין היגיון.
יש טובות ממנה, עשירות ממנה, מוכשרות ממנה, עמוקות ממנה - אבל אין מיוחדת כמוה. ליברפול היא קבוצה שלוקחת אותך אל ועל הקצה ולא מסתפקת בפחות מפינאלה מפואר, ברוב המקרים טראגי וטראומטי. אז אולי ביום ראשון קרוב נכון לנו עוד טוויסט בעונה המוטרפת של האדומים, ואולי ב-1 ביוני, כשליברפול תתייצב לגמר בשני ברציפות שלה באלופות, יגיח עוד גיבור טראגי סטייל ג'רארד או לוריס קאריוס. אבל גם אם זה יקרה, אני אוכל להיזכר ב-7 במאי 2019, ערב, שבו ליברפול זיקקה עוד רגע קטן לבית המקדש של הזיכרונות.
