ביום שבת האחרון נרשם עוד רגע אייקוני בעונה הזו של נאפולי. חביצה קברצחליה קיבל את הכדור 30 מטר מהשער, ואז שעט לעבר הרחבה, כשהוא מפיל לא פחות משלושה שחקני הגנה של אטאלנטה - כאילו היו חיילי דומינו - ומבקיע ברגל ימין במיומנות רבה. השער תפס תאוצה ברשתות וההשוואות מחויבות המציאות לדייגו מראדונה החלו לצוץ כפטריות אחרי הגשם. אין בכלל ספק שזה היה עוד מהלך גאוני שייכנס לקליפ האליפות של נאפולי. כן, בשלב זה של העונה, גם לא הסקפטים שבאוהדי הפרנטנופי יוכלו להתכחש. השאלה לא האם נאפולי תזכה באליפות, אלא מתי זה יקרה.
עם פער של 18 נקודות וכדורגל משובב נפש, נאפולי לא רק מתקרבת בצעדי ענק לסקודטו הראשון מאז 1990, אלא יכולה לעשות משהו גדול באירופה. הערב (רביעי) היא תנסה להשלים את המשימה ולהעפיל בפעם הראשונה בתולדותיה לרבע גמר ליגת האלופות, כשהיא מחזיקה ב-0:2 מבטיח על פרנקפורט מהמשחק הראשון בגרמניה. אחרי השישייה האדירה מול אייאקס באמסטרדם ארנה והרביעייה מול ליברפול, סגנית אלופת אירופה, ועם מאזן מושלם של שבעה ניצחונות במפעל, בדרום מפנטזים על הגביע עם האוזניים הגדולות. צריך לזכור, שאפילו בעידן של שתי האליפויות עם דייגו מראדונה, לא הצליחה נאפולי בבמה הגדולה של אירופה. העונה הזו היא כאמור הזדמנות פז.
רבות דובר, ובצדק, על לוצ'יאנו ספאלטי. המאמן האיטלקי, שחווה רנסאנס עם נאפולי, החדיר בקבוצה משמעת טקטית, לכידות קבוצתית, סגנון משחקי הרפתקני שכולל לחץ גבוה וקטלניות בלתי רגילה במצבים נייחים. קברצחליה ו-ויקטור אוסימן הם אלה שמוסיפים לה את היופי הפראי והמהירות הבלתי ניתנת לתפיסה בחלק הקדמי של המגרש. ולראייה, נאפולי היא הקבוצה היחידה בליגת האלופות, לעת עתה, שכבשה בממוצע מעל שלושה שערים למשחק. לא לחינם רבים רואים בנאפולי כקבוצה האטרקטיבית ביותר העונה באירופה ויש שכאלה שמאמינים שהיא יכולה ללכת עד הסוף בליגת האלופות.
מעט דובר על הבניה של נאפולי, שרק מעצימה את סיפור ההצלחה. אחרי שסיימה בעונה שעברה במקום השלישי באיטליה, בקבוצה הדרומית נערכו למעשה לעונה פיננסית. לורנצו אינסינייה, יקיר העיר והסמל הכי גדול שלה, החליט לשנות אווירה וחתם בטורונטו מה-MLS. דריס מרטנס, עוד דמות פופולרית במיוחד, עבר לגלאטסראיי. נאפולי מכרה את הבלם והעוגן שלה בשנים האחרונות - קאלידו קוליבאלי - לצ'לסי ואילו הקשר הדינמי, פביאן רואיס, הלך לכסף של פ.ס.ז'. הנשיא אורליו דה לורנטיס הצליח לשמור את החבר'ה הללו מרוצים לא מעט שנים, אבל בסופו של דבר נאלץ למכור לאחר שקיבלו הצעות גדולות יותר.
נאפולי קיבלה לא מעט כסף על הארבעה והצליחה לקצץ, שימו לב טוב, את שכר השחקנים שלה ב-27 אחוזים. היא ליקטה מחליפים שלא היו ממש על הרדאר של קבוצות אחרות והגיעו מיעדים צנועים ביותר. כמובן שהדוגמא הכי טובה היא הרכישה של קרבצחליה מדינמו באטומי הגאורגית ב-11.5 מיליון יורו בלבד, כאשר חושבים על ערכו היום (המוערך ביותר מ-100 מיליון יורו) מדובר בזכייה בלוטו. היו רכישות חכמות אחרות כמו קים מין-ז'אי, בלם נבחרת דרום קוריאה, שמעולם לא שיחק בליגה גדולה, אבל אנשי המקצוע בנאפולי זיהו בו פוטנציאל אדיר ושילמו לפנרבחצ'ה 18 מיליון יורו. קים הפך לאחד הבלמים הכי טובים בליגה עם משחק ראש מעולה, אגרסיביות רבה וכושר מנהיגות.
מוליכת הסריה A צירפה גם את מתיאס אוליברה, מגן שמאלי יציב וטוב מחטאפה, כל זה מבעד לאצבעות של קבוצות הצמרת בספרד ב-16 מיליון יורו. אפילו את שני שחקני הרכש האיטלקיים - שלכאורה אמורים להיות בעלי הסיכום הנמוך ביותר - ג'ובאני סימאונה (ורונה) וג'יאקומו רספדורי (ססואולו) הנחיתה הקבוצה בעסקאות השאלה. השניים אומנם לא שחקני הרכב קבועים, אבל כאשר הם עולים מהספסל נותנים לה עומק אדיר ומשתלבים באופן אופטימלי ברוטציה. התענוג עליהם יעלה לנאפולי בקיץ למעלה מ-40 מיליון יורו - בהחלט סכום סביר ביותר.
כל השמות שהזכרנו לא היו אמורים להוביל את נאפולי למקום כל כך גבוה, בטח לא בתקופת זמן כה קצרה אחרי ששיחררה ארבעה שחקני מפתח שהיו עמוד השדרה שלה בשנים האחרונות. הקבוצה של ספאלטי ציפתה להאבק שוב על מקום בליגת האלופות במקרה הטוב, ויצאו כנראה עם אליפות מטורפת ואולי עם הישג היסטורי בליגת האלופות. כל זה עושה נאפולי בכסף קטן ועם פלוס של 50 מיליון יורו בחשבון הבנק בשנתיים האחרונות בכל הקשור לתנועת העוזבים/מגיעים. כל זה בזמן שמילאן, אינטר, יובנטוס ואפילו רומא ממשיכות להשקיע יותר כספים.
אחד האחראים העיקריים להצלחה הפנומנלית של נאפולי הוא כריסטיאנו ג'יונטולי, המנהל הספורטיבי של המועדון שכבר זכה להשוואת למונצ'י, מאסטר ההעברות של סביליה. ג'יונטולי, שעובד במראדונה סטאדיום מאז 2015, לא רק דאג לרכש המוצלח בקיץ האחרון, הוא גם זה שהביא בכסף קטן את אלכס מרט, פיוטר ז'ילינסקי, מאריו רוי וג'ובאני די לורנצו, כמו גם ההחלטה לרכוש מפולהאם את אנדרה פרנק זמבו אנגיסה. לכולם יש חלק בלתי מבוטל בריצה הנהדרת העונה.
לא מעט גבות הורמו כאשר ג'יונטולי המליץ לאנשי נאפולי להביא את ויקטור אוסימון בקיץ 2020 תמורת סכום שיא של 75 מיליון יורו מליל. אך עד מהרה, החלוץ הניגרי הצדיק כל סנט, כאשר העונה הוא נמצא בשיא כושרו עם 21 שערים בכל המסגרות ונחשב לאחד מהחלוצים הטובים בעולם. לפיכך זה לא מפתיע שג'יונטולי המוערך כבר מחוזר ביובנטוס לגבי העונה הבאה, ונאפולי תאלץ לעבוד קשה על מנת לשמור על המנהל המצטיין שלה.
המקרה של נאפולי מלמד על כך שגם בעולם שבו הכסף הגדול משתולל (בעיקר באי הבריטי), אפשר לחסוך בעלויות, להצעיר את הקבוצה ועדיין להביא תוצאות מהירות. כמובן שהוא מקרה יוצא דופן ותנאי הפתיחה של נאפולי היו שונים מאשר קבוצות בליגות אחרות. הרי מאז נפילתה של יובנטוס, הליגה האיטלקית הפכה להיות הרבה יותר תחרותית בשלוש השנים האחרונות ונאפולי בהחלט הצליחה להכנס לוואקום. האלופה אינטר, המדורגת במקום השני, הפסידה כבר שמונה פעמים העונה ויובה, הקבוצה שהשיגה הכי הרבה נקודות אחרי נאפולי, בכלל מדורגת שביעית בעקבות הפתחת 15 נקודות. תוסיפו לכך את התובנה שהכוכבים הגדולים של נאפולי לא חוו בכלל מונדיאל, ואחרים שחזרו מוקדם מאוד הביתה. כך שהמעמסה המנטלית/פיזית מקטאר לא באמת שמפיעה על החבורה התוססת בתכלת.
עכשיו, אחרי שהכל התחבר נשאלת השאלה האם ההצלחה הגדולה לא תוביל לנדידת מוחות? ללא קשר לתוצאות שלה בליגת האלופות, דה לורנטיס וספאלטי יודעים שהכוכבים הגדולים שלהם מבוקשים ומחוזרים על ידי הקבוצות העשירות ביותר, בעיקר, כמובן, בפרמיירליג והם יתקשו מאוד לשמור עליהם לאורך זמן. כך קרה עם מונאקו של קיליאן אמבפה, שלקחה אליפות והגיעה לחצי גמר הצ'מפיונס ב-2017, וכך קרה גם עם אייאקס של מתיאס דה ליכט ופרנקי דה יונג, שפספסה גמר אלופות באופן דרמטי ב-2019. נאפולי מגיעה מליגה יותר נחשבת מאשר הצרפתית או ההולנדית, אבל צריך גם להודות שהיחס הכלכלי בינה לבין האנגליות הוא כזה שספק אם היא תוכל לייצר המשכיות עם אוסימן, חביצה ושות'.
האתגר הגדול של נאפולי הוא לנסות לעכב עד כמה שיותר את תהליך ההתפרקות הכמעט בלתי נמנע ואולי בכל זאת לייצר שושלת - משימה קשה ביותר באקלים הכלכלי של המאה ה-21. מה היא עושה בשביל כך? בשלב זה היא פשוט לא עונה לטלפונים של סוכנים, קבוצות ובעלי עניין כאלה ואחרים וממעטת לשלוח שחקנים לראיונות, כדי שכל המערכת תהיה מגויסת למטרה אחת: החזרת האליפות אחרי 33 שנה לאצטדיון דייגו מראדונה. אם תכבוש גם את אירופה או לכל הפחות תגיע לגמר היסטורי באיסטנבול בחודש יוני, היא כבר לא תוכל להתעלם מכל החיזורים. בכל אופן, זה יכול להיות מבחן גדול למועדון שכבר הוכיח בעבר שהוא מסוגל לשמור על שלד של כוכבים ולצפצף על כולם.
