עולם הכדורגל עובר בשנים האחרונות שינויים רבים בקצב מסחרר, עד כדי כך שקשה לחשוב שפעם היה מי שאמר שמדובר בענף מונוליטי. ממהפכת ה-VAR, דרך חוק חמשת החילופים ועד לטרנספורמציה בנגיעות יד ברחבה. החלפת פורמטים של ליגת האלופות ועד להגדלת המונדיאל ב-2026. יצירת ליגות חדשות כגון הקונפרנס ליג, ליגת האומות ומה לא? אחד השינויים הטריים והמעניינים הוא ביטול חוק שערי החוץ במפעלים האירופים (ואפילו ברבע גמר גביע המדינה בישראל), שקיבל עד כה התייחסות רפה, אבל יכול להיות בעל השפעה מרחיקת לכת בעתיד הקרוב, אולי כבר בשמינית גמר ליגת האלופות שתצא הערב לדרך.
חוק שערי החוץ שנוסד אי שם ב-1965 בגביע המחזיקות, ואשר נכנס לתוקף בגביע האלופות שנתיים לאחר מכן, נוצר בזמנו משתי סיבות עיקריות. ראשית, הצורך להמנע מקביעת משחק חוזר באצטדיון ניטרלי במקרה של שיוויון בין הקבוצות במשחקי הבית והחוץ (לוגיסטיקה מסובכת, כסף, זמן וכ'ו). הסיבה השניה היתה כדי לגרום לקבוצה האורחת לתקוף במשחק ולקבל יתרון על אומץ ליבה, שכן שער חוץ שווה הרבה יותר משער בית. אלא שלפי אופ"א, הזמנים השתנו, והפערים שהיו במשחקי הבית והחוץ הצטמצמו עד כדי כך שאין מקום יותר לחוק המיושן, לדידם. הימים בהם קבוצה ממערב אירופה היתה מגיעה לשחק בשלג של רוסיה או אוקראינה בחשש כבד, כבר לא ממש רלוונטים בתנאים של 2022.
בהודעה שהתפרסמה על ביטול החוק בשנה שעברה, נימקה אופ"א את הטענה בצמצום הפערים: הסטטיסטיקות מאז אמצע שנות השבעים ועד לימינו מראות שמספר ניצחונות הבית קטן מ-61 אחוזים ל-47 אחוזים ואילו מספר ניצחונות החוץ גדול מ-19 אחוזים ל-30 אחוזים. מספר השערים הממוצע במשחקי הבית ירד מ-2.02 למשחק ל-1.58 ואילו מספר שערי החוץ גדל מ-0.95 למשחק ל-1.15. כל הנתונים לקוחים מתחרויות אופ"א השונות. נשיא אופ"א, אלכסנדר צ'פרין, שאימץ את דעת ועדת המומחים לביטול החוק, טען: "האימפקט של החוק בימינו סותר את הכוונה המקורית, וגורם לקבוצות בית פחות לתקוף בגלל החשש שהן יספגו שער חוץ".
למרות שחלק מהטענות של מתנגדי החוק נשמעות הגיוניות, ביטולו עלול לגרום לתוצאה שלילית. ליגת האלופות, במיוחד בשנים האחרונות, הפכה לקרקע פוריה להבקעות שערים ובמשחקי הנוקאאוט בשלוש השנים האחרונות מצאו את הרשת לפחות שלושה כדורים בממוצע בכל משחק. אגב, אולי הדוגמא הטובה ביותר להצלחת שיטת בית-החוץ בנוקאאוט, היא שרק במקרה אחד מאז כוננה ליגת האלופות (1992), הסתיים מפגש ב-0:0 ב-210 דקות (אתלטיקו מול לברקוזן ב-2017). אפשר לייחס את ההצלחה לפערים הכלכליים שנוצרו באירופה וגם כמובן לגישה החיובית של המאמנים הדוגלים בכדורגל התקפי ופתוח. אבל חלק מהגישה נובעת מהשיטה עצמה שאומרת לשחקנים והמאמנים: כל זמן שקבוצה אחת צריכה להבקיע שער כדי להעפיל לשלב הבא, המשחק יהיה יותר מותח, קצבי ומהנה ועם קיומו של חוק שערי החוץ, רוב 180 הדקות (או יותר) מנוהלות כשלפחות לאחת מהקבוצות יש אינטרס לתקוף.
הנה שתי דוגמות למה ביטול שערי חוץ יכול להוות בעיה: בכל תוצאת תיקו עם שערים (1:1, 2:2 והלאה) במפגש הראשון, שתי הקבוצות מגיעות למשחק הגומלין ללא אינטרס מובהק להבקיע, שכן שימור הסטאטוס קוו, אמור להרגיע את המשחק, המאמנים, השחקנים והאוהדים. זה נכון גם כמובן במצב שבו קבוצת הבית מנצחת 1:2, והקבוצה השניה מובילה בפתיחה 0:1 במשחק השני, או להיפך. בכוונה הזכרתי כאן את התרחישים הכי שכיחים בעולם הכדורגל ועם ביטול החוק, הרי שהסכנה כי חווית הצפיה תפגע. הרבה יותר קבוצות יכנסו להארכה (שהיא הרבה פעמים מיותרת) וכמובן לפנדלים (שהיא הרע במיעוטו בדרך להכריע משחקי כדורגל). במילים אחרות, כיום גדלים הסיכויים שמשחקי הנוקאאוט ילווו בפחות שערים, יארכו זמן רב מאוד, ועלולים להיות מוכרעים ברולטה של בעיטות עונשין מ-11 מטרים.
אפשר גם להוכיח את זה במספרים. מבין 134 מפגשי הנוקאאוט שנערכו בעשור האחרון בליגת האלופות (לא כולל הפיינל 8 ב-2020, ששוחק בשיטת משחק הכרעה), שמונה משחקים בלבד הלכו להארכה או לפנדלים, כלומר 5.9 אחוז בלבד מהמפגשים. אם ביטול שערי החוץ היה חל מ-2012 עד היום, הרי שבסך הכל 21 משחקים היו מגיעים להארכה או לפנדלים, כלומר 15.6 אחוז ממשחקי הנוקאאט. זה עדיין אחוז זניח מכלל המפגשים, אבל הוא עלול להיות גדול יותר בהנחה שבחלק גדול מזמן המפגשים, לאף קבוצה לא יהיה אינטרס מיידי להבקיע, בשל ביטול שערי החוץ כמובן. נכון, הסיכוי שמפגשים בין באיירן מינכן לזלצבורג ובין מנצ'סטר סיטי לספורטינג ליסבון ייכנסו לעוד 30 דקות של הארכה נמוכים בכל שיטה (בגלל הפערים בין הקבוצות), אבל אני מניח שאף אחד מחובבי הכדורגל לא ירצה לראות את ליאו מסי או כרים בנזמה מודחים בפנדלים במשחק בין פ.ס.ז' לריאל מדריד אחרי 210 דקות מתישות.
עילה נוספת של המתנגדים לביטול החוק היא כאשר משחק נכנס להארכה, שער של קבוצת החוץ עדיין שווה יותר משער של קבוצה ביתית וגורם לכך שהמשחק בהארכה הופך להיות זהיר בהרבה. הם רק שכחו לציין כי עכשיו, כאשר כל שער הוא בעל אותו משקל, אם נכבש על ידי המארחת או האורחת, היתרון של קבוצת הבית באירוח המשחק השני הוא גדול יותר. משום שכמו שטענתי מקודם, יותר משחקים יכנסו להארכה מעתה ואילך ולא נמצאה דרך זולת הגרלה (במשחקי רבע גמר וחצי גמר) לקבוע את סדר המשחקים, הרי שיווצר פה יתרון בלתי הוגן לקבוצה הביתית במשחק הגומלין. בקצרה, ביטול שערי החוץ לא הופך את המשחק להוגן יותר.
ונסיים עם קצת נוסטלגיה. תארו לכם איך היה נראה הכדורגל בשנים האחרונות מבלי החוק הפגום, אך הנפלא הזה, שנקרא "שערי חוץ". כיצד היינו זוכרים את ה-1:6 של ברצלונה על פ.ס.ז'? כנראה בלי הגול ההוא של סרג'י רוברטו, כי 1:5 היה מוביל להארכה, אז למה לטרוח לשלוח את כל השחקנים קדימה בהתקפה האחרונה. האם השלושער המופלא של לוקאס מורה מול אייאקס בחצי הגמר היה מביא את טוטנהאם לגמר? לכו תדעו. ומה לגבי הקאמבק המדהים של רומא מול ברצלונה של מסי ב-2018 (מ-4:1 ל-0:3 באולימפיקו)? כל עוד החוק היה קיים, הדרמות הפכו למטורפות, מטורללות ובלתי מתוסרטות. עכשיו עם הסרתו, צריך לבנות סיפורים חדשים, רק אם אפשר בלי הפנדלים הנוראיים האלה, בבקשה.
