יש משהו יפה בקלישאות. מצד אחד הן מאוסות, חוזרות על עצמן ומרגישות כמו מחשבה או כתיבה עצלנית. מצד שני, אם נכנסים לעומק של חלק מהן, מגלים ניגוד מסויים או משפט עמוק יותר מהמחשבה הבסיסית. אחת מאותן קלישאות היא "הדבר הגדול הבא". אם משהו גדול, הוא גדול כבר עכשיו. איך אתה יודע שהוא יהיה גדול בהמשך?
חובבי ספורט אוהבים להשתמש במשפט הזה בקשר לכדורגלנים מבטיחים, קבוצות שנראות כאילו הן מרחק חתיכה אחת מהצלחה ועוד דוגמאות אחרות. בחלק גדול מהמקרים לא יוצא מהן כלום, אבל היה שחקן אחד שבאמת היה "הדבר הגדול הבא". קוראים לו מייקל אואן, וב-16.3 הוא יגיע לישראל במסגרת פעילות של "הינייקן", נותנת החסות הרשמית של ליגת האלופות.
בשביל להבין כמה גדול מייקל אואן היה נחזור ברשותכם ל-2001. ליברפול זכתה בגביע האנגלי, בגביע הליגה ובגביע אופ"א בעונה המוצלחת ביותר שלה מאז האליפות האחרונה. היא עשתה זאת בהובלת כוכב בן 22, חלוץ צעיר בשם מייקל אואן, לצד קשר נפלא בן 21 בשם סטיבן ג'רארד. אואן הבקיע 24 שערים באותה עונה והפך לאנגלי הראשון מאז 1979 שזוכה בכדור הזהב.
אואן השחקן השלישי הכי צעיר שזכה בפרס, אחרי רונאלדו נזאריו וליאו מסי. בעולם מושלם, או בעולם חיובי יותר עבור אוהדי ליברפול, אואן, ג'רארד וגם ג'יימי קראגר בן ה-23 היו מובילים את ליברפול לתור זהב חדש אחרי שנות ה-80 והמון תארים. בפועל דברים נראו אחרת. ג'רארד הוייה, מאמן הקבוצה, התמודד עם התקף לב והיה מושבת לחודשים ארוכים.
אואן עצמו התמודד עם פציעה בעונה העוקבת, 2001/02, במוטיב שחזר לכל אורך הקריירה שלו. ליברפול לא הצליחה להגיע מעולם לאותם הגבהים בעקבות התקף הלב של הויה, אחריו לא חזר לעצמו כמאמן מהטופ העולמי, הפציעות של אואן ומספר רכישות הזויות (אל חאדג'י דיוף למשל) מנעו מליברפול להפוך לאלופה, והקבוצה צעדה במדבר במשך שנים עד להגיעו של יורגן קלופ, להוציא עונות בודדות.
הסיפור של אואן עצמו קשה לא פחות. אואן פרץ לא מעט בזכות המהירות, והפציעות החוזרות ברגליו מנעו ממנו להגיע לאותם הגבהים, גם ברמה המנטלית. הוא אפילו דיבר על זה בעצמו: "בגיל 18 הבקעתי שערים במונדיאל, בגיל 21 זכיתי בבלון ד'אור. בגיל 19 הייתי יותר טוב והתמודדתי עם פציעה קשה בהמסטרינג, הוא הפך לנקודת חולשה. פחדתי לרוץ מאז, זאת הייתה קטסטרופה".
למרות זאת, הוא עדיין הצליח להגיע לכמויות שערים נאות. הקטסטרופה, אם תרצו, הגיעה כשאואן ניסה לשנות את הקריירה ב-2004 אחרי כמה שנים חלשות שלו ושל ליברפול. הוא עבר לריאל מדריד של הגלאקטיקוס, קבוצה עם שמות זוהרים על הנייר וכדורגל לא זוהר על הדשא. אחרי עונה אחת בה מיעט להבקיע הבלאנקוס העדיפו להביא שחקנים אחרים, כמו רוביניו, ואואן מצא את עצמו בניוקאסל.
אצל המגפייז הוא הגיע לאחת מנקודות השפל הגדולות בקריירה. הוא מיעט להבקיע בקבוצה שאמנם החתימה אותו ואת דמיאן דאף, אבל לא הצליחה יותר מדי, לצד פציעה שהשאירה אותו במשך שנה שלמה מחוץ לכדורגל. הסיפור של אואן היה טראגי במידה מסוימת: הוא היה אחראי להמון רגעים גדולים, אבל לא הצליח לשחזר אותם לאורך זמן. רצועה קרועה, עצם שבורה וכן הלאה הובילו לעוד ועוד פציעות. הוא הרגיש כמו צל של עצמו.
"אני מתבייש כשנזכרים ביכולת שלי מסוף שנות ה-20 ואחריהן", אמר בעבר. "שיחקתי עם השם אואן על הגב, אבל לא הייתי מייקל אואן. הייתה לי את הגישה של השחקנים הטובים בעולם, אבל הגוף שלי הכשיל אותי. זה היה עינוי". הקריירה והסיפור של אואן לא הסתיימו כאן. הוא עשה חטא בלתי נסלח מבחינת חלק גדול מאוהדי ליברפול כשהצטרף ב-2009 למנצ'סטר יונייטד.
החלוץ, שאחראי ללא מעט רגעים גדולים בליברפול, לבש את החולצה 7 במנצ'סטר יונייטד והפך מדמות טראגית לדמות שנואה. אואן עצמו אמר מספר פעמים שהוא רצה לשחק אצל הרדס, אבל הם פשוט לא רצו אותו בחזרה. המעבר ליריבה מחק את אואן. נסו לדמיין את סינדרלה ברגע שבו הכרכרה הופכת לדלעת. הקורא מתמלא רחמים, ואז הוא רואה אותה נוהגת במרצדס הנוצצת של השכן המרגיז שגר ממול. זה בערך אותו הדבר.
הוא הפך מכוכב נוער עם תדמית רכה יותר למעין "רשע". הסתבכויות כאלה ואחרות, כמו אהבה להימורים ולמירוצי סוסים, פגעו בתדמיתו במשך השנים. הוא עשה כמה בחירות רעות: העזיבה לריאל מדריד, הניתוח עליו ויתר בשריר הירך אחרי הפציעה בגיל 19, ההחלטה להצטרף לניוקאסל ולא לחזור לליברפול (בדומה למה שאיאן ראש עשה עשורים לפניו) או ההחלטה לעבור למנצ'סטר יונייטד. הוא אמר בעבר שהוא לא מתחרט על שום מהלך בקריירה הענפה, אבל המהלכים האלה הובילו להמון ביקורת. גם מבחינת הבחירה עצמה, וגם מבחינת הגישה של אואן למשחק.
אמנם יש לאואן אליפות אנגליה, משהו שאין לסטיבן ג'רארד או לג'יימי קראגר, אבל גם הוא בעצמו הודה בכך שהוא היה רוצה לקבל את האהדה לה שניהם זוכים. הוא לא סמל במנצ'סטר יונייטד, בה שימש כמחליף, ורחוק מאחד בליברפול, למרות שהוא משמש כשגריר של המועדון.
בעולם אחר יכול להיות שהיינו מדברים על אואן כאגדה ליברפולית בסדר הגודל של קווין קיגן, קני דלגליש או אפילו מוחמד סלאח שהגיע שנים אחריו. אפשר להסתכל על הקריירה של אואן בתור פספוס ובתור מי שנשאר "הדבר הגדול הבא" ולא "הדבר הגדול", אבל זה פספוס מרשים יותר מהרבה קריירות אחרות: זכייה בטרבל, שער בקלאסיקו, שער מדהים נגד ארגנטינה במונדיאל, שלושער נגד גרמניה וזכייה אחת בכדור הזהב. כעת, עם הפרישה, הוא הפך לפרשן מבוקש, אולי עם המיקרופון הוא יכול להפוך ל"דבר הגדול", בלי שהמילה "הבא" באה אחריו.
