בתחילת החודש זכתה באיירן מינכן בגביע העולם למועדונים ונכנסה לספרי ההיסטוריה, כאשר השוותה את מספר התארים שלה בשנה אחת לברצלונה המיתולוגית של פפ גווארדיולה מ-2009. באופן טבעי, הקבוצה של האנזי פליק בעלת ששת התארים סחטה סופרלטיבים ממינכן ועד דוחא על ניהול מקצועי מופתי בעידן הקורונה הודות למשחק הלחץ הכביר שלה, היכולת לתרגם מצבים לשערים בכמויות מסחררות ועל כך שהתברכה בשחקן השנה בעולם, רוברט לבנדובסקי.
אחרי הכל מדובר בקבוצה היסטורית שרק לפני חצי שנה הפציצה שמינייה לרשת של ברצלונה וזכתה בליגת האלופות אחרי שניצחה בכל המשחקים שלה עם ממוצע של כ-4 שערים למשחק. רגע לפני שהיא פוגשת את לאציו בשמינית גמר 20/21, בסוכניות ההימורים היא עדיין הפייבוריטית הגדולה לזכות פעם נוספת בגביע עם האוזניים הגדולות. עם זאת, כל מי שעוקב אחריה בתקופה האחרונה, מרגיש שמוליכת הבונדסליגה הרבה יותר פגיעה ממה שהתדמית שלה מראה. ננסה לעמוד על כך:
הקלישאה אומרת שהרבה יותר קשה לשמור על אליפות מאשר להשיג אותה ובליגת האלופות הסיפור לא לגמרי שונה. מאז שונה שם המפעל בתחילת שנות התשעים, למעט ריאל מדריד של זינאדין זידאן וכריסטיאנו רונאלדו, שהניפו שלוש פעמים רצוף את התואר בין 2016 ל-2018, אף אלופה לא שמרה על התואר שלה בשנה שלאחר מכן. יתרה מכך, פרט לריאל היו רק מילאן ב-1995, אייאקס ב-1996 ומנצ'סטר יונייטד ב-2019 אלופות אירופה שהצליחו להגיע לגמר כעבור 12 חודשים (והפסידו כמובן). הסיבות לכך הן כנראה שילוב של תחרות קשה, שיטת נוקאאוט מעט אכזרית, יכולת מנטלית להתעלות אחרי שיא, לא מעט מזל וכמובן העובדה שבחלוף הזמן, היריבות לומדות את האלופה על הצד הטוב ביותר.
פליק, שמונה לפני 13 חודשים לתפקיד, הצליח לבסס את העליונות של באיירן על משחק לחץ גבוה ובלתי מתפשר. הנתונים דיברו על כך שהבווארים לוחצים יותר משליש מהזמן בשליש הקדמי ובכך מעמידים את היריבות שלהם בבעיה עמוקה ומתמדת. אין ספק שסגנון המשחק הזה מבליט את האיכויות של אלופת אירופה בהתקפה. באיירן היא הכובשת מספר אחת בחמש הליגות הגדולות עם 62 שערים העונה ב-22 מחזורי ליגה, סטטיסטיקה שמעולם לא ניפקה בזמן זהה בעבר. גם באירופה היא שיאנית הכיבושים עם 18 שערים בשלב הבתים. ובכל זאת, למשחק הלחץ יש מחיר אותו משלמת באיירן מאחור.
ההגנה של באיירן מינכן נותרת חשופה באופן קיצוני. אלופת גרמניה הוציאה השנה 31 כדורים מהרשת במשחקי הבונדסליגה - נתון שלא ראו בבוואריה מאז עונת 1991/2. כדי לסבר את האוזן יש בגרמניה שש קבוצות שספגו פחות ממנה. האובר-אינטנסיביות של באיירן בעונה כל כך דחוסה, עם נסיעות רבות, פגעי קורונה ופציעות, הם חלק מההסבר לכך. ברמה הפרקטית, הבווארים מצאו את עצמם בפיגור העונה במחצית ממשחקי הליגה, ספגו שלישיות מלייפציג, הרטה ברלין, ארמיניה בילפלד, מנשנגלאדבך ואפילו הודחו להולשטיין קיל מליגת המשנה במסגרת הגביע המקומי.
באיירן מראה פגיעות בשלושה פרמטרים מובהקים של המשחק: ראשית, כפי שצויין לעיל, העובדה שהיא פותחת חלש משחקים, סופגת מוקדם ונאלצת לרדוף אחרי היריבה. הנקודה השניה היא היכולת המוגבלת שלה להתמודד עם כדורים ארוכים שחולפים מעל הקישור שמאלצים את קו ההגנה הבווארי הגבוה להתמודד באחד על אחד עם שחקני ההתקפה של היריבה. הנקודה השלישית היא ספיגה מוגברת של שערי נגיחות בקרנות ובמצבים נייחים. עד כדי כך המצב מדאיג, שהפרשנים בגרמניה מתחילים לפקפק בשיטת הלחץ שעבדה כל כך טוב בפיינל 8 בליסבון. "פליק צריך לחשוב האם לא עדיף לו להוריד את קו ההגנה נמוך יותר, במקום להמשיך עם סגנון הלחץ הגבוה, האינטנסיבי והמתיש", תהה פרשן סקיי טורבן הופמן.
כמובן שזה קצת חצוף להפיל הכל על השיטה והמאמן. בסוף הרוב הוא תולדה של היכולות האישיות והכושר שבו נמצאים השחקנים. עובדה אחת שבולטת לכל היא שלמעט מנואל נוייר, כל הרביעייה האחורית הקבועה של באיירן נמצאת מתחת לרמה המקובלת. בנז'מן פבאר פתח חלש את העונה ואיבד מהביטחון שלו, אלפונסו דייויס שנתן גם הוא עונה מדהימה אשתקד, לא חזר לעצמו לגמרי מאז הפציעה בקרסול. ניקלאס זולה, ג'רום בואטנג, לוקאס הרננדס ודויד אלאבה גם כן לא השכילו לשמור על יציבות לאורך זמן העונה וטעו לא מעט. אולי העובדה כי האחרון כבר הודיע בפומבית על עזיבה, תעזור לו להתרכז יותר על הדשא.
מעבר לכך, גדולה ככל שתהיה, באיירן סובלת ממכות של פציעות (קורנטן טוליסו גמר את העונה) ולאחרונה גם מהקורונה שגרמה לבידוד והעדרות של ארבעה חיוביים בחודש האחרון: לאון גורצקה, פבאר, חאבי מרטינס ותומאס מולר. הדוגמא הכי טובה לכך היא העובדה שמרכז הקישור הקלאסי של באיירן שכולל את יושוע קימיך (שסבל מפציעת ברך באמצע העונה) וגורצקה נוסה רק ב-10 מ-31 משחקים העונה. החיסרון של מולר, "חוקר השטחים" הבלתי נלאה שמשלים את שלישיית האמצע, ניכר מאוד בתיקו מול בילפלד (3:3) ובהפסד לפרנקפורט (2:1) שהקטינו את הפער של באיירן בפסגה ל-2 נקודות בלבד מלייפציג.
בעונה כזו, באיירן כמו כל קבוצה אחרת זקוקה לסגל עמוק שיכסה על ההיעדרויות הרבות, אלא שתכנית הרכש של ההנהלה לא צלחה בלשון המעטה. דוגלאס קוסטה, מארק רוקה, בואנה סאר ואריק מקסים שופו מוטינג שהגיעו ברגע האחרון של חלון פתיחת העונה רחוקים מאוד מלהרשים והיו להם לא מעט הזדמנויות להוכיח אחרת. אלה בטח לא התוספות שפליק רצה אחרי העזיבות של טיאגו אלקנטרה, איבן פרישיץ' ופליפה קוטיניו שהיו חלק פעיל בזכיה בטרבל. כבר עכשיו אפשר להגדיל ולומר שהחיזוק, למעט לירוי סאנה כמובן, נכשל בצורה מובהקת.
חרף כל הפגמים שהוזכרו, באיירן מינכן היא עדיין הקבוצה שאותה צריך לנצח ואם הספקתם לשכוח, אז נזכיר כי אלופת אירופה לא הפסידה בליגת האלופות כמעט שנתיים ומחזיקה בנשק ההתקפי הכי משובח ביבשת. עם כל הכבוד לריצה של מנצ'סטר סיטי ולכישרון האדיר של פ.ס.ז', העוצמות והמסורת של הבווארים אמורות עדיין למקם אותם בראש המירוץ להגנה על התואר. אם כי צריך להודות שבאיירן מגיעה לשלב שמינית הגמר עם לא מעט חששות ובעיות שעליה לפתור, אם ברצונה להניף בפעם השביעית את הגביע עם האוזניים הגדולות.
