לפתע פתאום, מנצ'סטר יונייטד פייבוריטית לעבור את פאריס סן ז'רמן בשמינית גמר ליגת האלופות. המפגש הכפול ביניהן עוד לא יצא לדרך, וכבר זהו אחד מהקאמבקים הגדולים בתולדות הכדורגל האירופי. למי שזקוק לתזכורת: כאשר נערכה הגרלת הנוקאאוט של הצ'מפיונס ליג בדצמבר, היה ברור לכל העולם ואשתו שאלופת צרפת קיבלה הגרלה קלה. יונייטד היתה אז בשיא של שפל. רק שער ניצחון מפוקפק של מרואן פלאיני בדקה ה-93 בבית נגד נמושות יאנג בויז ברן – שכלל גם מיצג אוויר ומים של מאמנה – העלה את השדים האדומים לשמינית. זה אולי נראה כרגע כמו עידן ועידנים, אבל מדובר בסך הכל במשהו שהתרחש לפני חודשיים.
אבל איזה חודשיים. מבור תחתית אפל לתשעה שבועות של שכרון חושים. מבירא עמיקתא לאיגרא רמה. בתרגום חופשי מארמית: מז'וזה מוריניו לאולה גונאר סולשאר. סוג של מהפך שאפילו האופטימיים שבאוהדי השדים האדומים לא יכלו לייחל לו, על אחת כמה וכמה לחזות אותו. אז מה בכל זאת קרה באולד טראפורד?
החלק הקל בעבודת הפענוח הזו הוא מוריניו. אין צורך בוועדת חקירה על מנת לחשוף את עומק הקרקע החרוכה שהוא הותיר מאחוריו. הסכסוכים שלו, המרירות הקורבנית, הראיונות האנוכיים והמתנשאים – כל אלו היו ברורים לעין. כך גם הכדורגל העבש של החבורה שלו על כר הדשא. אבל לא יכולנו לכמת ולאייכת את ההשפעה של זה על זה, של אלף על בית. לא היו לנו כלים לבדוק עד כמה הקשר ישיר. עכשיו יש, ופתרון התעלומה הוא לא פחות מסנסציוני.
בימי החושך של מוריניו, היתה תמימות דעים בין האוהדים לפרשנים באשר לכך שהוא לא ממצה את הפוטנציאל של הסגל שלו. לפיכך, הם עסקו גם במשחקי מחשבה וחלומות בהקיץ על מה היה קורה למשל אם אותה קבוצה בדיוק היתה נופלת לידיים של, נגיד, פפ גווארדיולה. הקונצנזוס היה שפפ היה בהחלט משדרג, אבל רק עד גבול מסוים, שכן הסגל הזה זקוק לעירוי דם. הוא מסוגל ליותר, אך לא בנוי למשימות בשמיים. מה שאומר שמוריניו הצליח לרמות את כל האנשים כל הזמן. הוא כירסם ביכולות, הוא פגם במוראל, הוא הוריד ציפיות, ואז טפל את האשמה על שחקנים "לא מספיק טובים ומחוייבים".
איזה מזל שבמקומו הגיע סולשאר ולא פפ או קונטה או זידאן וכדומה. אם אחד המאמנים המוערכים בתבל היה נוחת בדצמבר לתוך נעליו של הפורטוגלי, היינו נשארים שבויים בקונספציה של "אובדן חדר ההלבשה" והכישרון הבלעדי של מנג'ר עילית להוציא את העגלה מהבוץ. ההגעה וההצלחה של סולשאר – חסר ניסיון ורקורד, מינוי זמני לייצוב המערכת - מבהירות ומחדדות את גודל הנזק ועוצמת החורבן להם אחראי קודמו. מסתבר איפוא שלשיקום ההריסות הללו היה דרוש בראש ובראשונה לא מנג'ר, אלא מענטש. בן אדם. חייכן, אנושי, כן, צנוע, מפרגן. מי ששם דגש על טאקט לפני טאקטיקה. בשתי מלים: מענטשסטר יונייטד.
הסיפור הנדיר של סולשאר ביונייטד הוא גם שיעור מאלף בפסיכולוגיה של הספורט. הוא מדגיש את החשיבות העצומה של ניהול מנטלי של הון אנושי. ידענו זאת גם קודם לכן, אבל החודשיים הללו הם כתובת זוהרת על הקיר: עשרה נצחונות ותיקו אחד? גם מפפ לא היו מצפים לסיפתח כזה. ואולי הוא לא היה משיג אותו. המלאכה של סולשאר היתה ככל הנראה יותר קלה בגלל אופיו הנוח. זה מה שהמערכת המצולקת שיוועה לו יותר מכל. מישהו שלא מודבק על גבו תג של אלוהים חיים. מישהו שיקשיב, ירגיע, יכבד, יפיג את המתח, ייתן אשראי ומרחב מחיה ופעולה. מישהו לרוץ איתו ביחד.
Goals involvements since Ole Gunnar Solskjaer was appointed Manchester United manager:
— Football Tweet (@Football__Tweet) February 11, 2019
1⃣ Pogba: 13
2⃣ Messi: 9
3⃣ Mbappé: 8
4⃣ Ronaldo: 7
5⃣ Hazard: 5
One of the best players in the world right now. pic.twitter.com/kBNdIl799e
Solskjaer believes Anthony Martial is good enough to reach Cristiano Ronaldo's level pic.twitter.com/bx9gn05d7v
— ESPN UK (@ESPNUK) February 11, 2019
יער מגד, אוהד צעיר של יונייטד, כינה את התהליך של החודשיים החולפים "אנרגיה סולשארית". יפה. זה אפילו יפה שבעתיים כי בהנהלת השדים לקחו הימור. לא גדול במיוחד לנוכח מה שכבר קרס, אבל גם הם לא יכלו לדעת שהמינוי הנורבגי הוא הברקה. בינגו. גם סולשאר לא ידע בדיוק מה יילד יום. הרי ברור שהוא לא הציב לעצמו מטרות נשגבות (הוא מודה בכך), והטיפוס למקום הרביעי השבוע הוא מעל ומעבר לציפיותיו.
אבל מבט נוקב יותר על מנצ'סטר יונייטד מודל 2019 מצביע גם על כך שלאו דווקא צריך לזקוף את השינוי הקיצוני באולד טראפורד רק לאנרגיה הסולשארית, יחסי האנוש הבריאים, והאופי הכובש של המנג'ר הזמני (?). בין כל התכונות הללו טיפטף סולשאר גם כמה החלטות המצביעות על הכישורים המקצועיים שלו. הראשונה והחשובה שבהן היא מינויו של מייק פילאן בן ה-56 לעוזרו ולמאמן הקבוצה. פילאן היה במשך 20 שנים יד ימינו של סר אלכס פרגוסון. הוא ראה הכל ולמד הכל. הוא היה גם אסיסטנט, גם סקאוט וגם מנג'ר (בהאל סיטי עד 2017). יש לו עין ינשוף ונטייה חדה לפרטים. החריצות שלו היא שם דבר. הוא לא בוחל בשום משימה, כולל מנהלתית. הנה דוגמית: במסע למכסיקו במעקב אחר צ'יצ'אריטו בזמנו, הוא איחר רכבת ועצר טרמפים כדי להגיע למגרש.
עם פילאן לצידו, סולשאר חש יותר בטוח לפסל בחימר שברשותו. להעניק לפול פוגבה את חופש הפעולה ולקטוף מזה פירות כה עסיסיים. להחזיר לעניינים צרפתי נוסף, אנטוני מרסיאל, שכמעט נמחק תחת משא מוריניו, ולדחוף גם את מרכוס ראשפורד לגבהים המזכירים את הסופרלטיבים שהיו מנת חלקו לפני שדעך. זוהי שלישיית RPM שחוותה את המהפך הגדול ביותר תחת הבייבי פייס קילר.
סולשאר אף משתמש כהלכה בסגל הרחב. השבוע בפולהאם הוא ערך ששה שינויים בהרכב – לקראת פ.ס.ז' – וקיבל הופעה נפלאה ומזוקקת. אפילו ההגנה הידועה לשמצה של יונייטד בקרב אוהדיה, שמרה על ארבע רשתות נקיות, וכל הצלעות שלה – כולל סמולינג, ג'ונס ואריק באיי שלפרקים דומה היה כי אבד עליהם הכלח – מקבלות צ'אנס ומוכיחות שגם בעורף ההווה הוא כל כך שונה מההעבר, שאולי יש לו עתיד. מה שאומר שהגילוי המרעיש ביותר של סולשאר תוך חודשיים תמימים, הוא שמנצ'סטר יונייטד הנוכחית היא לא רק קבוצה מצויינת, אלא בעלת פוטנציאל הרבה יותר גדול ממה שניתן היה להאמין עד דצמבר. היום היא פייבוריטית נגד פ.ס.ז' לא בשל העדרות קבאני וניימאר, אלא בגלל מה שיש לה עצמה למכור. אם הייתי מכריז לפני חודשיים שיונייטד היא מועמדת לגיטימית לתואר האירופי, הייתם מגחכים בצדק. היום אני כותב את זה ללא חשש.
