מכל זווית שלא תסתכלו על זה - זה היה ערב היסטורי בסנטיאגו ברנבאו. אחד הפרמטרים החשובים ביותר לקביעה הזאת נעוץ ברגע אחד מכונן שכל אוהד וצופה יאכסן אותו בזיכרון לתקופה בלתי מוגבלת. זה קרה בדקה ה-18, כשדושאן טאדיץ' היתל בסרחיו רגילון ולקח את קסמירו לסיבוב באצטדיונו הביתי. עד שהברזילאי של ריאל מדריד הבין איפה הוא נמצא, הכוכב הסרבי של אייאקס כבר שלח כדור עומק מדויק לדויד נרס שקבר את השני ברשת של הבלאנקוס.
במצב הרוח הנכון, יכול מאוד להיות שהרגע הזה היה גורם ליושבי הברנבאו לקום ולהריע לשחקן היריבה, כפי שעשו כבוד בעבר לענקי המשחק כמו ליאו מסי ורונאלדינו. אין בכלל ספק ששני בישולים מהסרטים ועוד שער עצום במחצית השניה יציבו את טאדיץ' בוודאי בצמרת רשימת ההופעות הגדולות ביותר של מספרי 10 (ובכלל) במקדש של אלופת אירופה בדימוס. אבל אם ננתח את המשחק הזה בפריזמה של אוהדי אייאקס, הרי שהיה משהו מאוד סימבולי בכך שאדריכל הניצחון היה דושאן טאדיץ'.
שני דברים בטאדיץ' מסמלים את אייאקס החדשה. הראשונה היא שהוא שובץ, כמו במשחק הראשון ושלא באופן קבוע העונה, כחלוץ המדומה. התפקיד שלו היה לברוח הרחק מאיזור הרחבה ולספק את הכדורים לשחקנים המהירים כמו נרס וחכים זייש בקווים. המטרה הייתה לזרוע כאוס טוטאלי בהגנה של הלבנים, נטולי סרחיו ראמוס, והשיטה הכאוטית הזאת עבדה ממש לפי הספר, לכל אורך 90 הדקות באחד המבצרים הכי חזקים ביבשת.
בעצם, אייאקס הוכיחה את חוזקתה בכך שהיא איננה קבוצה עם טריק אחד של החזקת כדור וחילופי מקום בהתקפות מסודרות, אלא הרבה יותר מכך. ההולנדים החזיקו בכדור בקושי 43 אחוז מהזמן, אבל במעברים הצליחו להביך פעם אחר פעם את היריבה הגוססת ולטאדיץ' היה חלק עצום בכך. כבר בשלב הבתים למדנו על הכישרון, הדינמיות והאופי של הקבוצה הזאת במפגשים הכפולים מול באיירן מינכן (שתי תוצאות תיקו) והפעם נראה שהיא צלחה גם את מבחן הת'כלס.
הדרך השניה היא שטאדיץ' הוא פני "המהפכה" של אייאקס החדשה. הוא כמובן מבוגר מרוב השחקנים שלקחו חלק במאמץ הקבוצתי הכביר, אבל דווקא עצם ההחלטה שלו לעזוב את הנוחות והכסף של הפרמיירליג ולהצטרף בקיץ לקבוצה מאמסטרדם - מסמלת את שינוי החשיבה האסטרטגי של המועדון. בקיץ אמר מארק אוברמארס כי בכוונתה של אייאקס להפוך "לבאיירן מינכן של הולנד". כלומר להפוך למועדון שאיננו מתעסק רק במכירת שחקנים, אלא להמשיך להיות תחרותי במפעלים האירופים כשהוא מצליח לשים יד על כוכבים מתבגרים כמו טאדיץ' ודיילי בלינד מהליגה האנגלית החזקה.
עם כל הרומנטיקה והפיכתה של אייאקס לבשורה של ההיפסטרים בליגת האלופות העונה, ברור לכולם שאחרי העזיבה של פרנקי דה יונג, יצטרפו עוד מספר כוכבים כגון אונאנה, ניקולס טאגליאפיקו, זייש ומתיאס דה ליכט ויחתימו דרכון בדרך לאחת הליגות הגדולות כבר בקיץ הקרוב. לצערו של אריק טן האח, המאמן המבריק של החבורה המוכשרת הזאת, לא ניתן יהיה לבנות על הבסיס הזה שירוץ כמה שנים, אבל לפחות יהיה אפשר להנות מהכדורגל הטוטאלי הזה עד שהעונה הזאת תסתיים.
ואם באייאקס עוסקים בתכנון, בנייה ושמירה על הקיים, במדריד אפשר כבר לסמל את סופה של השושלת המפוארת ביותר שידעה הקבוצה מאז שנות החמישים והשישים. ריאל מדריד הודחה בפעם הראשונה בשלב שמינית הגמר מאז 2010. אז אגב, נבנו היסודות לאותה מלוכה רצופת הישגים. בשני המקרים מי שבנה הוא גם זה שהרס. הכוונה כמובן לפלורנטינו פרס.
סימני האזהרה צצו עוד הרבה לפני הערב המונומטלי של אייאקס או התבוסות לברצלונה בקלאסיקו. סנטיאגו סולארי הצליח לעיתים למצוא פיתרונות לבעיות נקודתיות שהתעוררו בסגל כמו למשל הצבתם של סרחיו רגילון, ויניסיוס ולוקאס ואסקס בהרכב על חשבון כוכבים דועכים כמו מרסלו, מרקו אסנסיו וגארת' בייל. אבל אלה היו פיתרונות זמניים. ברור לכולם שהחור הגדול שהשאיר כריסטיאנו רונאלדו ואי הבאת מחליף הולם, היא זו שיצרה את הבור המשמעותי ביותר במועדון.
ובאותה נשימה, צריך גם לזכור דבר נוסף. בימים היפים של מדריד באירופה, כשרונאלדו לא היה במיטבו, היו אלה השחקנים המשלימים שנתנו את התפוקה. פרס כמובן לא אשם בכך שהקישור שבשיאו נחשב לטוב בעולם, קסמירו, לוקה מודריץ' וטוני קרוס, נמצא העונה בנסיגה מתמדת והציג אמש את אחד המופעים הגרועים ביותר שלו יחד, אבל ריאל לא ביצעה שום ריענון במקומות הנכונים ומשלמת על כך את המחיר. באופן אירוני, כשווינסיוס ו-ואסקס נפצעו, הייתה הרגשה שבייל ואסנסיו המושמצים יתעלו שוב וייצבו את הספינה הלבנה, אבל זה פשוט לא נועד לקרות. לפחות לא השנה.
