במשחק גדול, מאמנים בדרך כלל עומדים על הקווים עם הבגדים המחוייטים ביותר שעומדים לרשותם. חליפת שלושה חלקים, מעיל רווי בקלאסה או סתם חולצה מכופתרת הם המינימום שדרוש בקבוצות הגדולות באירופה, אבל לא אולה גונאר סולשיאר. לכל אורך המשחק, המנג'ר של מנצ'סטר יונייטד עטה אפודת אימון, ממש כמו אומר לשחקניו: הנה, אני עומד להיכנס. ממש כמו לפני קצת פחות מ-20 שנים. בדיוק באותו ערב קסום בגמר ליגת האלופות בקאמפ נואו, גם הפעם הכוח של הנורבגי מהספסל עשה את ההבדל.
אז היה על הקווים סר אלכס פרגוסון, שהדריך חבורת צעירים לעבר תואר המועדונים הגדול ביותר בעולם. הפעם היה זה תורו של כובש השער הדרמטי בגמר ההוא מול באיירן מינכן לעשות זאת. נכון, מדובר רק בשמינית גמר ליגת האלופות והדרך עוד ארוכה, אבל ה-1:3 של יונייטד על פאריס סן ז'רמן מראה שהיא נכונה בהחלט.
אם למישהו היה ספק, סולשיאר הבטיח לעצמו את תפקיד המאמן הקבוע של יונייטד גם לפני ההעפלה הבלתי נתפשת הזאת לרבע. המנג'ר הנורבגי לקח חבורה של שחקנים לא מחוברים, מנופחים באגו וכאלה שלא מאמינים בעצמם והצליח להוציא מהם מעבר למאת האחוזים שלהם. בניצחון המשוגע הזה על פ.ס.ז', הוא גם הראה שלקבוצה שלו יש הרבה יותר רבדים מסוללה של כוכבים.
והרי רשימת השחקנים ה"מצומצמת" שלא נכללו בסגל של יונייטד למשחק הגומלין: פול פוגבה, ג'סי לינגארד, אלכסיס סאנצ'ס, נמניה מאטיץ', אנדר הררה, אנתוני מרסיאל, חואן מאטה. אחרי הפסד 2:0 באולד טראפורד, הגיע סולשיאר עם חבורת ילדים מהאקדמיה מחוזקים במרכוס רשפורד (גם הוא לא זקן השבט) ורומולו לוקאקו, רעיונות טקטיים למכביר ובעיקר אמונה. ז'וזה מוריניו היה מסתפק בהפסד מכובד או ניצחון דחוק שיעיד על אופי, אבל הנורבגי רצה יותר מזה. רצה וקיבל.
איזה מאמן היה מכניס את טהיט צ'ונג בן ה-19 ומייסון גרינווד בן ה-17 במאני טיים של המאני טיים, ומוותר על שחקן עתיר ניסיון כמו אשלי יאנג? סולשיאר הימר בענק, נתן לילדים לשחק והעמיד קבוצת טלאים שידעה לעמוד מול החזקת הכדור של פאריס סן ז'רמן ולעקוץ בדיוק ברגעים הנכונים וכמובן שהוא גם נהנה מהרבה מאוד מזל, כמו רבו ומורו פרגוסון.
גם מרומולו לוקאקו סולשיאר הוציא את המיטב. אמרו עליו שהוא כובש רק מול קבוצות קטנות, שהוא מחמיצן כרוני ושהוא לא מספיק טכני, אבל החלוץ הבלגי כבר סופר משחק שלישי ברציפות בו הוא כובש צמד. בבמה הגדולה ביותר באירופה, עם הגב לקיר, הוא לקח את ההזדמנויות שפאריס נתנה לו והשאיר את השדים האדומים בעניינים לכל אורך המשחק.
וכמו שיונייטד הדהימה וחזרה מהקבר, כך פ.ס.ז' הייתה חתומה על עוד טרגדיית ספורטיבית שנותנת פייט צמוד מאוד ל-6:1 ההוא בקאמפ נואו. זה כבר היה בידיים שלה, היא כבר הצליחה להתגבר על החסרון של אדינסון קבאני וניימאר כדי להפוך לקבוצה היחידה שמנצחת את סולשיאר (ועוד באולד טראפורד), אבל הזחיחות הבלתי נסבלת שלה חזרה לה בסיבוב כמו בומרנג לפרצוף.
נכון, פ.ס.ז' חסרה שניים משלושת השחקנים החשובים ביותר שלה (העלייה של קאבני בתוספת הזמן לא הייתה רלוונטית), ההגנה קרסה והחלק הקדמי פשוט לא הצליח לפצות על זה. קיליאן אמבפה סבל מהמשחק החלש ביותר שלו מאז שכף רגלו דרכה במתחם האימונים של האלופה הצרפתית, יוליאן דרקסלר ומרקו וראטי הניעו כדור מצד לצד ללא תכל'ס ואנחל די מריה, גם בכושר נהדר בו הוא נמצא, פשוט לא הצליח לסחוב לבדו את ההתקפה המקרטעת. כשהוא בפיגור 2:1, תומאס טוכל עשה את הטעות הגדולה ביותר והחליט ללכת אחורה במקום לחפש את השוויון ולסגור עניין, יונייטד צברה ביטחון והשאר היסטוריה.
בכל עונה, פ.ס.ז' נבנית על מנת לדבר חזק באירופה ולהניף סוף כל סוף את הגביע עם האוזניים הגדולות. הרי ברור שאליפות צרפת היא פרס ניחומים בלבד עבור נאסר אל ח'ליפי, שקופץ על כל הזדמנות כדי להביא את הכוכבים הגדולים ביותר, תוך שהוא עובר את גבול הפייר-פליי של אופ"א עם הבוהן ואף יותר. בקיץ שאחרי המפלה לברצלונה, פאריס קרעה את הארנק כדי להנחית את ניימאר, הפעם זה מרגיש שגם לצרף את ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו לא יספיק לה כדי לשבור את הנאחס.
ואיך אפשר שלא לסיים עם הגיבור הטראגי באמת. בעונה שעברה, אחרי שיובנטוס הודחה על ידי ריאל מדריד ברבע גמר האלופות, הדעה הרווחת בקרב אוהד הכדורגל הממוצע הייתה שזהו, ג'יאנלואיג'י בופון כבר לא יזכה בליגת האלופות. על רקע שמועות הפרישה ולמרות שהוא כבר לא בן 30 וגם לא בן 40, השוער האגדי נתן לעצמו צ'אנס נוסף כדי לסיים את הקריירה עם התואר הקבוצתי היחידי שחסר לו, במהלך שסימל אולי יותר מכל את מות הרומנטיקה ב-2018. השמטה שלו בשער השני ועוד פנדל שכשל לעצור בתוספת הזמן (לפחות הפעם הוא לא הורחק) היא הסיפור של פ.ס.ז' הנוכחית - כזאת שהחלומות שלה נשארים במגירה, למרות שהיא מנסה להוציא אותם משם בכוח.
