יש משחקים שבהם אתה יודע, עוד לפני שהם הסתיימו, שהם היסטוריים. יש משחקים שכבר במהלכם, ולא משנה אם אתה צופה בבית או השדר שלהם, אין לך ספק שהם יהוו ציוני דרך. וכך הרגשתי אתמול, בעוצמה הולכת וגדלה, במהלך המשחק בין פאריס סן ז'רמן לברצלונה. הרבה לפני שנשמעה שריקת הסיום של השופט הפולני שימון מרצ'יניאק, היה לי ברור שלמשחק הזה תהיה משמעות אדירה לגבי ההיסטוריה של שתי הקבוצות.
אובדן הזהות
עבור ברצלונה מדובר בציון דרך היסטורי. כבר היו דברים מעולם ובארסה כבר הובסה בתוצאה הזו בעבר: בגמר האלופות ב-1994 מול מילאן ובחצי הגמר לפני ארבע שנים מול באיירן מינכן. בשני המקרים אלו היו הפסדים שהמשמעויות שלהן היו מרחיקות לכת. המאמן יוהאן קרויף אמנם לא פוטר מיד אחרי התבוסה באתונה, אלא רק שנה לאחר מכן, אולם זה היה סוף עידן ה"דרים טים" של רומאריו, סטויצ'קוב, קומאן ולאודרופ.
ב-2013 התבוסה לבאיירן, שניצחה בגומלין בקאמפ נואו 0:3, סימנה את סוף הדרך של ה"פפ טים". פפ גווארדיולה כבר לא היה אז בברצלונה, אולם זו הייתה הקבוצה שלו, שהוא בנה, שאותה המשיך יד ימינו, טיטו וילאנובה.
לואיס אנריקה הגיע לבארסה לפני שנתיים וחצי ובנה קבוצה שלאט לאט, אבל באופן עקבי התרחקה מהעקרונות ומהפילוסופיה של קרויף ותלמידו, גווארדיולה. הכדורגל היפה של הנעת הכדור, של המשולשים, של הקישור שהוא הלב של הקבוצה, הלך ונעלם.
שלא יהיו אי הבנות, בארסה הייתה ונשארה בשנתיים וחצי הלו קבוצה אדירה. לואיס אנריקה זכה עם בארסה בשנתיים הראשונות שלו בחמישה מששת התארים החשובים – שתי אליפויות, שני גביעים וליגת האלופות. אולם הבסיס להצלחות הללו היה שלישיית ה-MSN. מהרגע שלואיס סוארס הצטרף לליאו מסי ולניימאר, התברר כי מדובר בחוליית ההתקפה הטובה בהיסטוריה, שמבקיעה שערים בכמויות מטורפות. השילוב בין השלושה היה מדהים, הפירגון ההדדי גרם לכך שהיה כמעט בלתי אפשרי לעצור את ה"טרידנט" הזה. הוא כמעט תמיד היה מנצח.
לואיס אנריקה היה כל כך בטוח בעוצמות של השלישייה הזו, שכמעט תמיד תמצא את הדרך להבקיע ולנצח, עד שזנח את העקרונות עליה נבנתה המסורת של בארסה, שקרויף וגווארדיולה לא היו מוכנים לוותר עליהם גם במחיר של הפסדים וכשלונות.
כשצ'אבי פרש אפשר כבר היה להרגיש שמשהו חורק בקישור של ברצלונה. מאז עברו שנתיים. אנדרס אינייסטה עוד מעט בן 33 והגיל מתחיל לתת את אותותיו. אין לו כבר את המהירות והחדות שכה איפיינו אותו בעבר. החיזוקים שהגיעו העונה פשוט לא מספיק טובים. אנדרה גומש הוא שחקן טוב, אבל אתמול ראינו עד כמה המעמד גדול עליו. גם דניס סוארס הוא שחקן נחמד, אבל איפה הוא ואיפה צ'אבי. האמת היא שלבארסה היה את היורש האמיתי של צ'אבי, אבל היא נתנה לו ללכת. ואני מתכוון לתיאגו אלקנטרה.
ברצלונה איבדה את הזהות שלה כבר מזה זמן, ומי שניסה להתעלם מכך, המציאות טפחה לו אתמול על הפנים. היריבות זיהו את נקודת התורפה של ברצלונה – הקישור החלש והאנמי – ולשם הן מכוונות. לפני שבוע הגיעה אתלטיקו מדריד לקאמפ-נואו למשחק הגומלין בחצי גמר הגביע הספרדי, ועשתה לבארסה את מה שעשתה לה אתמול פ.ס.ז'. היא לחצה אותה באופן מאסיבי בעיקר באמצע המגרש ושיבשה לה את המשחק לחלוטין.
המשחק אמנם הסתיים ב-1:1 ובארסה עלתה לגמר (אחרי ניצחון 1:2 במשחק הראשון), אולם אתלטיקו הייתה ראוייה לניצחון. דייגו סימאונה ניצח מבחינה טקטית את לואיס אנריקה, ואם לא החמצת פנדל של קווין גאמיירו ושער חוקי של אנטואן גריזמן שנפסל ע"י השופט, היא גם הייתה מנצחת ועולה לגמר.
אונאי אמרי ראה את המשחק. הוא ידע שאם השחקנים שלו ילחצו את ברצלונה כמו שלחצה אתלטיקו, הקבוצה שלו תנצח. אם בעבר ברצלונה הקדימה את כל העולם מבחינה טקטית, היום היא נמצאת הרחק מאחור. קבוצה שתלויה אך ורק ביכולת של שלושת החלוצים שלה להבקיע כתוצאה מפעולות אישיות או בשילוב ביניהם. וכשליאו מסי ולואיס סוארס נמצאים ביום גרוע במיוחד, אין תכנית ב', אין שחקן שיוכל לשנות את התסריט הידוע מראש.
מבחינת מסי זה היה כנראה משחקו הגרוע ביותר במדי ברצלונה. אף בעיטה לשער, אף כניסה לרחבת היריב, 18 איבודי כדור, כולל אחד שהסתיים עם השער השני של סן ז'רמן. סרג'י בוסקטס ואנדרס אינייסטה אמרו אתמול אחרי המשחק שסן ז'רמן ניצחה כי היא עלתה על ברצלונה מבחינה טקטית. אי אפשר לפרש את הדברים אחרת מאשר חץ ישיר לכיוונו של המאמן. כי בסופו של דבר, מי אחראי על הטקטיקה?
אלא אם כן בארסה תנצח 0:5 בגומלין בעוד שלושה שבועות – ואפשר להירגע, זה לא יקרה – גורלו של לואיס אנריקה נחרץ. מסתבר שגם השחקנים הבכירים כבר לא מאמינים בו. בארסה צריכה לאתחל את עצמה. וזה מה שהיא תעשה בעונה הבאה. היא צריכה לא רק מאמן חדש (שני המועמדים העיקריים: רונלד קומאן וחורחה סמפאולי), אלא גם לחזור לבסיס, למקורות, לסגנון שהגדיר אותה, לצוואה שיוהאן קרויף המנוח השאיר מאחוריו.
במועדון של הגדולות
מבחינת סן ז'רמן, בה השקיעו הבעלים מקאטאר למעלה מ-700 מיליון יורו בשחקני רכש, זה הרגע בו הקבוצה שלהם עשתה את קפיצת המדרגה שהם מחכים לה כבר ארבע שנים. מקבוצה שיש לה יומרות להיות בין הגדולות של אירופה – כמו מנצ'סטר סיטי למשל – היא עכשיו שם. הניצחון המהדהד אתמול היה כרטיס הכניסה למועדון האקסלוסיבי בו חברות ריאל מדריד, באיירן מינכן וברצלונה. עד אתמול ב-21:45 היה אפשר לטעון שסן ז'רמן עדיין לא בשלה לזכות בליגת האלופות. עכשיו כבר אין מי שיאמר דבר כזה. המשחק אתמול הוא ההוכחה לכך. יש לה את כל הנתונים.
העובדה שסן ז'רמן רק במקום השני בליגה הצרפתית, 3 נקודות אחרי מונאקו, מטעה. ראשית, מונאקו היא קבוצה אדירה שאסור לזלזל בה. אולם צריך לזכור שסן ז'רמן החלה את העונה עם שני שינויים דרמטיים. ראשית, היא יצאה לדרך עם מאמן חדש, שמעולם לא אימן מחוץ לספרד, למעט חצי שנה איומה ברוסיה. לקח לאונאי אמרי זמן להסתגל למקום החדש ולמנטליות השונה מכל מה שהוא היה רגיל אליו.
ושנית, העזיבה של זלטן איברהימוביץ' השפיעה באופן עמוק על כל המערכת. זלאטן לא היה רק הכוכב הגדול של סן ז'רמן ומלך השערים שלה במשך ארבע שנים. הוא היה הלב של הקבוצה, המנהיג, האיש שמציל אותה ברגעים קשים, המבוגר האחראי.
לא קל לקבוצה להתגבר על עזיבה של כוכב כל כך דומיננטי ולכן החודשים הראשונים של העונה היו קשים, אמרי לא תמיד מצא פתרונות, והיו הפסדים מביכים בליגה. אולם בשבועות האחרונים נמצאו הפתרונות, הפאזל התחבר, שחקנים שלא היו בכושר (די מריה) חזרו לעצמם, ושחקנים חדשים (דרקסלר) הצטרפו כדי לשדרג את המערך.
אז כן, הניצחון העצום אתמול מהווה ציון דרך היסטורי עבור פאריז סן ז'רמן ומוכיח כי היא לא נופלת היום משום קבוצה באירופה. אולם היא עדיין לא הדיחה את ברצלונה. בעוד שלושה שבועות יתקיים הגומלין בקאמפ נואו, וגם אם הסיכוי של בארסה לעבור שואף לאפס, צריך להמתין. ושנית, גם אם פ.ס.ז' תעפיל כצפוי לרבע הגמר, הדרך אל הגמר בקארדיף ואל הגביע עצמו עדיין ארוכה.
