"לא היה כדבר הזה". אלו המילים הראשונות שיצאו לי מהפה אחרי שראיתי את הכדור של סרג'י רוברטו נוחת ברשת של קווין טראפ. "לא היה כדבר הזה". כי מאז שמשחקים כדורגל בגביעי אירופה, כבר למעלה מ-60 שנה, לא קרה שקבוצה תפסיד 4:0 במשחק הראשון ותצליח להתגבר על הפיגור במשחק הגומלין.
"לא היה כדבר הזה". כי מעבר להישג המדהים של ברצלונה, מה שעוד יותר מדהים זה איך קבוצה אדירה ועשירה כמו פאריס סן ז'רמן מתמוטטת ככה. אמרתי וחזרתי לפני המשחק, שעם כל הכבוד לחמישיות ולשישיות שכבשה ברצלונה מול ספורטינג חיחון וסלטה ויגו, סן ז'רמן זו ליגה אחרת. והיא הוכיחה זאת במשחק הראשון, בניצחון 0:4, שבקלות היה יכול להסתיים גם בתוצאה גבוהה יותר.
יותר מאשר ברצלונה ניצחה אתמול את המשחק, זו סן ז'רמן שהפסידה אותו. והאחריות היא גם של המאמן אונאי אמרי וגם של שחקניו. הגישה התבוסתנית, הניסיון לבזבז זמן מהשנייה הראשונה, כל אלו מוכיחים שלמרות כל הרצון להיות קבוצה גדולה, בסופו של דבר, עמוק בפנים, לסן ז'רמן יש עדיין רגשי נחיתות מול קבוצה כמו ברצלונה.
אין לי ספק שאם פ.ס.ז' הייתה מגיעה למשחק בגישה אחרת, עם ביטחון עצמי, היא הייתה עולה לרבע הגמר. אבל הפחדנות הזו, שהורגשה למן הדקה הראשונה, חלחלה עמוק מדי ונתנה את הכוחות ואת האמונה לשחקני ברצלונה, שראו את הפחד בעיניים של הפריזאים.
המחשבה הזו, שבגלל יתרון של 0:4 אפשר לעבור 90 דקות בהתגוננות בלבד, מתאימה לקבוצות קטנות. ואם סן ז'רמן הצליחה לבטל את בארסה במשחק הראשון, מדוע לא לנסות וללחוץ ולתקוף גם בקאמפ נואו?
ועכשיו לשופט: אין ספק שדניז אייטקין הגרמני טעה, בעיקר בפנדל השני שהעניק לברצלונה, שתוך כדי שידור אמרתי שטעה. אולם להפיל את כל התבוסה על השופט זה לא רציני. גם מרקו וראטי, הקשר האיטלקי של סן ז'רמן, היה בוגר מספיק כדי להודות: "כשאתה מפסיד 6:1 אתה יכול להאשים רק את עצמך".
זה עדיין מעט מוקדם, אבל התחושה היא שהמכה שסן ז'רמן חטפה אתמול תהיה בעלת השלכות עצומות. שהרי את אונאי אמרי הביאו כדי שיצליח במקום שבו לורן בלאן נכשל: בליגת האלופות. עכשיו אין ליגת אלופות (גם בגלל שסן ז'רמן סיימה רק במקום השני בשלב הבתים) ובליגה מונאקו נראית טובה יותר ובשלה יותר. וייקח לשחקנים זמן להתאושש מהמהלומה הנוראית הזו. אמרי? הוא יכול להתחיל לחשב את קיצו לאחור. ביום ראשון סן ז'רמן יוצאת למשחק חוץ מול לוריין, האחרונה בליגה הצרפתית. אני לא אופתע אם היא תפסיד.
ומה לגבי בארסה? אתמול קיבל ניימאר את החותמת הסופית על כך שהוא המנהיג הבא של הקבוצה. שלא יהיו אי הבנות, מסי עדיין כאן ולמרות המשחק הבינוני שהיה לו אתמול, הוא עדיין המלך והמנהיג הבלתי מעורער. אבל ניימאר היה אתמול בעל הבית, האיש שלקח אחריות ברגעים החשובים, זה שהבקיע את השער הרביעי, שהחזיר את האמונה, זה שבישל את השער השישי בפעולה נפלאה, זה שבעט את הפנדל השני – ולא מסי, הבועט הקבוע.
ניימאר אמר לא מכבר שזו העונה הטובה ביותר שלו, למרות שמבחינת מספרים היא פחות טובה מהקודמות. אז זהו, שלא הכל בא לידי ביטוי במספרים של שערים ובישולים. כמו למשל מנהיגות ובגרות.
בארסה היא מעכשיו הקבוצה של ניימאר, לא פחות מאשר של מסי.
