(בנגן הווידאו: תקציר הדרבי הירושלמי האחרון - אפריל 2000)
ההיסטוריה אולי לא מורגשת באוויר, אבל מחר - היא סוף סוף תרחף מחדש מעל עיר הבירה: זה אמנם רק גביע הטוטו (כדי לחכות לבכורה ה"רשמית", בליגה, נצטרך לחכות שני מחזורים), אבל בשעת ערב מאוחרת באצטדיון טדי, יעלו בית"ר והפועל ירושלים לדרבי הראשון מזה 21 שנה. בפעם האחרונה שהן נפגשו, אהוד ברק היה ראש ממשלה, אלון מזרחי שיחק בבית"ר ושי אהרון עוד היה שחקן פעיל. כן, הרבה מים זרמו בים שלא קיים. וקצת לפני שהאירוע הגדול יכה בנו שוב, זו הזדמנות לראות איך שני המועדונים מכירים למשחק החשוב שלהם.
הצד הצהוב: עמוק בתוך הערפל
זה לא היה קיץ קל לבית"ר ירושלים. אחרי אחת העונות החלשות שהמועדון ידע, בוודאי בעידן המודרני, נדמה שהקבוצה דווקא נחלשה: אלירן עטר עזב ופינה ואקום התקפי על סך 11 שערים, עלי מוחמד הלך למכבי חיפה והותיר את הקישור ריק מכוח.
אלי אוחנה וארווין קומאן הופקדו על הצד המקצועי, והביאו בינתיים שני זרים: אדווין ג'אסי כשחקן כנף, וריצ'מונד בואצ'י כחלוץ, שניהם (למרות רקורד לא רע, בעיקר מצד האחרון) עדיין סימני שאלה. גם הרכש הישראלי, בדמותם של עומר לקאו, עמית כהן וניב זריהן - רחוק מלהיות נוצץ או לספק "הייפ". מחירי המנויים תקעו טריז בין חוגג לבין הקהל, ואם כל זה לא הספיק - גם הפרשיות סביב ירדן שועה חזרו, בדיוק ברגע ה"מתאים".
אבל יותר מכל, נראה שהעונה האחרונה פגמה משמעותית במותג ושמו בית"ר. הקבוצה שתמיד היתה ידועה בסערת הנפש, ברגש הבוער, בכעס, בשמחה או באכזבה - השאירה מאחוריה קו ישר במוניטור. ייתכן מאוד שגם להיעדרו של הקהל היה חלק, אבל גם כשהקהל חזר - הוא לא ממש הסתער על המושבים בטדי. העניין ירד משמעותית, והבאזז - שבדרך כלל בימים האלה אמור היה להיות בשיאו - נראה רחוק מאוד. אז מה נועד כדי להדליק מחדש את האווירה סביב מה שהיה פעם "הר געש"? אולי היריבות העירונית.
בית"ר רחוקה מתחרותיות כבר המון שנים, מותר להודות על האמת. מכבי תל אביב ומכבי חיפה פתחו פער משמעותי בכל הקשור למאבק על הפסגה, באר שבע עקפה אותה בסיבוב, ואפילו המפגש הפיקנטי והמבעבע מול הפועל ת"א נגמר, בדרך כלל, לא טוב מהצד של בית"ר. חוק טבע הוא שאין דבר שמאחד יותר ניצים מאשר אויב משותף - ונוכחותו של היריב האדום, בעיר שחוברה לה יחדיו, עשויה להיות הדבק שיחזיר את האש הבוערת למועדון הסוער ביותר בישראל. ניצחון בדרבי, יודעים בצד הבית"רי, יוכל להזרים קצת אנרגיות למועדון שלא ידע הרבה שמחה בשנים האחרונות.
הצד האדום: חזרו, בכוחות מחודשים
למען האמת, כנראה שקברניטי הפועל ירושלים היו מעדיפים לחכות לדרבי שיבוא בליגה, או בהמשך העונה. המצב בסגל רחוק מאידיאלי, בעיקר לאור הפציעות (סהר בראון והראל שלום לא ישחקו), אבל לפחות מאיך שניתן להרגיש את הדופק בצד האדום - עצם נוכחותו של הדרבי, לפחות בשלב הזה, הוא סוג של ניצחון. אחרי עשרות שנים שבהם המועדון נגרר בליגות הנמוכות, היא סוף סוף מקבלת הזדמנות לתת בראש ליריבה השנואה. מילולית, היא שוב על המגרש.
ובמובנים רבים, היא חוזרת חזקה יותר מכפי שהיתה בפעם הקודמת. הפועל ירושלים של שנת 2000 היתה קבוצה מטה ליפול, עם שחקנים מבוגרים, קהל שהתרחק ובעלים שלא היו מחוברים להווייה. קבוצה מיואשת, שירדה ליגה כבר באמצע העונה. הפועל ירושלים מודל 2021 היא סרט אחר לחלוטין - באה מתוך הקהל, עם מערכת מאורגנת הרבה יותר - ובעיקר, תשתית בתוך העיר שתשאיר את ירושלים רלוונטית למשך זמן רב. גם אם העונה הזאת תיגמר בירידת ליגה.
וגם במובן המקצועי המיידי, זה היה קיץ טוב. רוסלן ברסקי הוא קשר חזק מאוד לליגה שלנו (וגם סוג של ניצחון תודעתי על בית"ר - שלפחות חיצונית, היתה מעוניינת בשירותיו), גיא חדידה הוא חיזוק לא רע, וויליאם אגאדה חזר ואיהאב שאמי הגיע אחרי עונה לא רעה בבני סכנין. האם זה יספיק כדי לנצח את בית"ר? לא בטוח, בוודאי לא בשלב הזה. אבל ביחס ליאוש ולכישלון שאפיינו את גרסת "ס.א.ד.ר" של המועדון, היום נדמה שהפועל נמצאת בסרט אחר.
סיכום
ירושלים זקוקה לדרבי הזה. בטח הכדורגל שלה. קצת כמו העיר, שלא ידעה עדנה בשנה האחרונה, שני המועדונים היו רחוקים מרלוונטיות, התרגלו לחיים מחוץ לאור הזרקורים. אפילו אצטדיון טדי, זה שלכאורה שופץ, הפך להיות פיל לבן ברוב המקרים - ולא ידע הרבה רגעים מרגשים באמת.
ועכשיו, טדי מקבל את הדרבי שלו בחזרה - את שתי הקבוצות שיבואו כדי לנסות ולספק לו קצת רוח חיים. אחת היריבויות הרדומות של ישראל מתעוררת לחיים, צמודה מכפי שהיתה הרבה זמן - ובעיקר, כזו שמחכה יותר מדי זמן להתעורר.
