אחרי עוד קיץ מהביל ומשוגע, אחרי שכל הציפיות וכל המילים האפשריות נכתבו, הגיע זמן הכדורגל: בית"ר ירושלים של רוני לוי עלתה לדשא הערב (ראשון) בפעם הראשונה, והצליחה לצאת מזה עם עוד דרמה בשורות הדרמות שהקבוצה הזאת מספקת: ניצחון 1:2, בדקה החמישית של תוספת הזמן, מול העולה החדשה סקציה נס ציונה. אנתוני וארן המחליף היה גיבור הערב, כשהיה שם כדי לגלגל את הכדור מריבאונד של כדור קרן ולהעניק לירושלמים 3 נקודות בשלב הבתים של גביע הטוטו.
אז כן, זה היה בסך הכל גביע הטוטו. וזו בסך הכל סקציה נס ציונה, שעלתה עם סגל דליל במיוחד ועם מספר חיזוקים מינורי לקבוצה ששיחקה בשנה שעברה בליגה הלאומית. כל הטיעונים הללו תקפים ונכונים, והם הדיסקליימר לכל מה שתקראו כאן מיד. ואחרי כל מה שאמרנו, זו היתה הופעה יפה של בית"ר ירושלים.
מיכאל אוחנה הראה שוב כמה כישרון יש לו ברגליים, עם לא מעט "פלייר" (גם אם על הדיוק אפשר עוד לעבוד), שלומי אזולאי נתן תוצרת ראשונה עם שער בבכורה (המחודשת) במדי המועדון, וגם הרכש החדש, לוי גארסיה, הראה ניצוצות (ואפילו גיצים) בחצי השעה שאותה שיחק.
אבל עם כל הכבוד לסיפורים האלה, הם כמובן משניים לטובת הסיפור המרכזי: עלי מוחמד. אחד הזרים הטובים שנחתו בישראל בשנים האחרונות, שזכה להתעניינות מצד כל הקבוצות הגדולות, סיפק היום טעימה ראשונה לסיבה מדוע. ראית את זה בכל נגיעה בכדור: את השקט, את הדיוק, את ה"פינס" שהפך אותו לשחקן חזק, לשחקן מבוקש, לשחקן שהופך קבוצה טובה לקבוצה מצוינת.
והקהל בטדי הגיב בהתאם: הוא זנח את כל השמועות, את כל הרכילויות, את כל הדיבורים ברשתות, ופשוט הריע לשחקן מצוין שנתן את העבודה שלו, לקצין וג'נטלמן בצהוב שחור.
וזה לא שסקציה נס ציונה היתה רעה: הכתומים של עמיר תורג'מן, בסגל דליל ובתנאים פחותים בהרבה מאלה של המארחת, נתנו הופעה מעוררת כבוד והיו רחוקים שניות ספורות מנקודה יקרה. הם גם נהנו משער בכורה של סביאן לילאיי האלבני, שלרגעים לא מעטים הצליח להשקיט את הקהל הביתי האינטנסיבי.
השחקנים מהשפלה הוכיחו שלמרות ההערכות והתחזיות, שלא נותנות להם הרבה סיכוי לשרוד בליגה (בוודאי לא לשגשג), יהיה להם מה למכור מול כל יריב (אולי למעט קבוצה אחת, שבמצב הנוכחי יש לה כמעט ליגה משלה).
מי שיסתכל על התוצאה, יראה ניצחון בקושי. בשיניים. על יריבה שאמורה להיות נחותה משמעותית מהקבוצות שאיתן אמורה בית"ר להתמודד בעונה הקרובה. אבל אפשר, וצריך, להסתכל מעבר לתוצאה ולראות שלבית"ר ירושלים, אחרי שנים ארוכות של דשדוש ובינוניות, יש אחרי הרבה שנים קבוצה טובה ואיכותית, שיכולה לגרום לקהל הגדול של הירושלמים לחלום (ואולי גם להתאהב) מחדש.
יש לה חוזה עם מנהל קרקס גדול, אמר השיר הישן של רמי קליינשטיין, ומנהל הקרקס ישב ביציע עם סגניו וחזה בפעם הראשונה בלוליינים שתחתיו. בית"ר ירושלים, הקבוצה שרגש (ואף סוג של רגש) לא זר לה, פתחה בעוד תצוגה של רגשות מרוטים, עצבים, משמחה לעצב במהירות ובסוף אושר גדול, גם אם לרגע אחד קטן, גם אם בטדי חצי ריק, גם אם זה מול יריבה שזה עתה עלתה מהליגה השנייה. כי בית"ר ירושלים לא צריכה סיבה אמיתית להתרגש. לפעמים, אפילו החומרים הקטנים יכולים לספק דרמה גדולה.
