כשמו אלאך הצהיר שהמועדון הירוק חייב לסיים במקומות 5-6, זעקת שבר גדולה עלתה מהכרמל, בטענה שמכבי חיפה היא לא ויטסה של הולנד אלא מינימום אייאקס. התשובה של ההולנדי לאותם מבקרים הייתה חדה ועוקצנית. "אם מכבי חיפה זו אייאקס, למה היא מדשדשת כבר שבע שנים?".
ואכן, המנהל הטכני צודק. בזירה הישראלית, ניתן לומר שרמת הציפיות ממכבי חיפה עולה על המועדון מהאמסטרדם, אך במבחן התוצאה, היא מזכירה יותר את המועדון האחרון שבו הועסק אלאך. ועכשיו, רגע לפני גמר גביע הטוטו, עם פתיחה דה ז'וואית קלאסית של הליגה, יש לו ולצוות ההולנדי הזדמנות לשנות את התפישה מול יריבה בהזמנה, כן, דווקא מוליכת ליגת העל היא יריבה אידיאלית. למה אתם שואלים?
את המשחקים הטובים ביותר שלה בשנים האחרונות, מכבי חיפה השיגה דווקא נגד יריבות חזקות ממנה. החל בניצחונות מול הפועל ב"ש וכלה במשחקי הגביע נגד מכבי תל אביב. היא עשתה זאת כאשר נכפה עליה לשחק נסוג, לכווץ את מסת השחקנים בשדה המשחק ולרוץ עם מעברים מהירים בהתקפה. אך נגד קבוצות פחות איכותיות היא נמנעה מכך וחיפשה את הובלת הכדור.
לצוות המקצועי במכבי חיפה היו שתי ברירות בקיץ: הראשונה, להביא שחקנים שיתאימו לאתוס הרעיוני של מועדון גדול, שמתיימר להיות האייאקס או האיינדהובן של ישראל, בעל אסכולה טקטית של קבוצה דומיננטית. מה שכאמור לא קרה. השנייה, לבחור לקחת צעד אחורה, לראשונה מזה שלושים וחמש שנים, ולבנות קבוצה שיודעת את מקומה המקצועי כיום.
משמע, מפסיקה ליזום בכל מחיר, נותנת ליריבה חופש פעולה מבוקר בהנעת הכדור, מודדת מרחקים קצרים בין חוליות ההגנה והקישור, ובעיקר, מוותרת על האגו הארגוני ויודעת את מקומה, כפי שאלאך ציין בעצמו. אך גם זה לא קרה. מכבי חיפה עדיין נמצאת בין שלוש המובילות בהחזקת הכדור. למעשה, אותם ארבעת המועדונים (הפועל ב"ש, מכבי נתניה, מכבי ת"א ומכבי חיפה) שסיימו אשתקד בפסגת השולטות, נשארו לככב גם בפתיחת העונה הנוכחית.
מעבר לרווח הכספי והיוקרה, גמר גביע הטוטו הוא בעיקר מבחן מועד ב' מול אותה מכבי תל אביב, שפגשה במשחק הפתיחה. כזה שאמור לצייר תמונה ברורה האם היא באמת מבינה את מקומה בהיררכיה או כזה שיוביל אותה לכישלונות נוספים ואף להדרדרות חמורה יותר מבעונה שעברה.
הרי אפילו את יתרון המתפרצות והמעברים שעזר לה מול הקבוצות הגדולות, היא לא השכילה לבצע מולה ובחרה ללחוץ ולשלוט. זה עלה לה ביוקר עם ספיגת שני שערים. בדיוק כמו במשחק האחרון נגד מכבי פ"ת, זה הספיק בקושי למחצית אחת והתפרקות במחצית השנייה. לא קל לומר זאת וההפנמה כאוהד ותיק די קשה לבליעה, אבל כנראה שבשביל לחזור לטופ צריך לדעת לשחרר שליטה אפילו מול קבוצות קטנות, בטח מול יריבה חזקה כמו הנמסיס מת"א. נכון, הרעיון הוא די תקדימי ורדיקאלי ברחוב החיפאי. אבל זה מה יש.
חשוב לומר, שלא הכל מוחלט והבחירה לקחת צעד אחורה לא בהכרח תביא לתוצאה הרצויה, אם היא לא תעשה באופן הנכון. בגמר הטוטו למשל מכבי חיפה תפגוש קבוצה שלמדה בעצמה מתי לשחרר שליטה. אפילו האוהדים שלה למדו לא לשרוק בוז, כשבדקות מסוימות היא מעבירה את המושכות לקבוצה שמולה ומחכה לאיבוד כדור או מבוי סתום באזור המלכודת שאותה טוותה מראש בעזרת קישור פעלתן ודינמי בראשות פרץ, גולסה וגלזר, ומעברים חדים ומהירים של אצילי ועטר.
בדיוק בנקודות התורפה הללו שחקנים כמו מיכה את שכטר יודעים לבוא ולפרוץ מערך שנוטה להסתגר. כלומר, לא די בשליטה גרידא, אלא גם בתבונה של איך לנשום את המשחק ולחפש פתרונות כשהכדור אצל היריבה. בניגוד אליה, אצל מכבי חיפה זה מגיע באופן קיצוני. כלומר, או שליטה ולחץ טוטאליים בחלק הקדמי או נסיגה לא רצונית ומוחלטת בהגנה, מה שגורם להתשה בכל הגזרות. מכאן גם מגיעים ההבדלים ברמת המשחק והבלבול בהסקת המסקנות המקצועיות.
גם בגזרת הקרנות וכדורי הרוחב המועדון מהכרמל מצוי בטופ. הנחמה הנוספת מגיעה דווקא ממחדל בניית הסגל המאוחר כמיטב המסורת, ובו יעמדו לרשות רוטן רוב השחקנים. מה שנותר הוא לנקוט בסדר פעולות מתבקש שיטיב את החוזקות הנ"ל וימזער את הדקות החלשות שנגרמות על ידי בחירה מוטעית בהובלת כדור שהיא מעבר ליכולתה האמיתית. הובלה כזו אפשר לבנות באופן מדורג ועם רכש נכון בשנים הבאות אך לא בעונה הנוכחית.
התחושות האמביוולנטיות מארבעת המשחקים הראשונים מתנקזים לעבר גמר הטוטו במושבה. אמנם התוצאה תלויה במערכים ששתי הקבוצות יעלו, אך מבחינת הדרך, זה לא באמת משנה איך ולדימיר איביץ' ישחק. במכבי חיפה חייבים לבחור צד.
הנה, אחרי שני דורות וחצי, תלוי איך סופרים, הגיע הזמן להודות. הפער בין מה שיעקב שחר הפך את מכבי חיפה למה שהיא, לבין ההישגים בפועל – הוא עצום. כמעט ברמה הרסנית. אם בצוות המקצועי ימשיכו להתעקש על שליטה מלאה, תהליך מחיקת הזהות רק ייגבר. כדי לחזור ולהיות מועדון מוביל על הדשא, נדרשים אומץ וקבלת החלטות, השאלה אם בחיפה יסכימו לשנות אסטרטגיה.
