אין דבר קשה יותר מלראות משחק גורלי כזה, משחק על עונה שלמה, מרחוק. מיוון! בעצם יש. לראות משחק כזה מאי יווני שה- Wifi בו חלש, ממש חלש עד שאפילו חבילת הגלישה מתקשה למצוא בו רשת. ולמרות הכל, רצה הגורל והוא עבד לא רע - עד הדקה ה-120.
כן, ראינו היטב את העבירה המיותרת של לופס שהובילה לשער היתרון של הרומנים וראינו גם ראינו את מה שיש לשאפי סולימאנוב ברגליים ולתומר חמד בראש במהלך שהביא איתו את שער השוויון והחזיר לנו את הדופק. וזהו. זה החזיק מעמד עד סוף ההארכה, הכדור כבר היה על הנקודה הלבנה ואז, רגע לפני הבעיטה הראשונה הוא נפל. האינטרנט. יחד איתו גם הלב של הילדים ושלי. מנסים שוב ושוב, אבל ללא הצלחה.
אני לא נושם ועילי, הבן הקטן שלי, מרגיע: "אל תדאג, יש לנו את גלזר". עוברות עוד 6 דקות שמרגישות כמו נצח והאינטרנט חוזר כשהתמונה הראשונה שאנחנו רואים זה שחקנים רומנים על הרצפה ועומרי גלזר אחד ענק שקופץ. גם אנחנו, באמצע בית קפה מקומי, קפצנו כאילו היה זה טרנר. מסביב מבטים המומים של כמה מקומיים שלא ממש מבינים מי האנשים המוזרים שקופצים להם באמצע המסעדה וצועקים: "This Is TURNER". והאמת, לא ממש היה אכפת לנו.
אבל הפעם זה לא רק זה - זה גם מאמן שמוכיח שהוא לא מביא אתו רק לב למגרש, אלא הרבה מאוד ידע וחושים של ווינר והפעם אליניב ברדה עשה זאת עם שני חילופים מנצחים. הוא העלה מהספסל את תומר חמד ושאפי סולימאנוב והשניים הביאו את המפנה. בכלל, זה נראה שברדה פגע בול. אם מה שראינו הערב משאפי הוא הפרומו, אז ייתכן שבאר שבע מצאה את שובר השוויון - הזר שעושה את ההבדל. אם תרצו, הוואקמה/ז׳וסוואה שבאר שבע כל כך חיפשה.
ומעל כולם כמובן גלזר. האיש שחתום על גביע המדינה הוא גם האיש שלוקח את באר שבע כל הדרך לשלב הבתים של הקונפרנס ליג. לא יודע את מי נקבל היום בהגרלה, אבל מציע לקבוצות באירופה לא לאתגר אותנו בפנדלים. איך אומרים אצלנו בטרנר: כדורגל משחקים 120 דקות ובסוף גלזר מנצח בפנדלים
