קרדיט: הפועל ירושלים
סיפור השיבה של הפועל ירושלים ללב הכדורגל הישראלי הגיע לנקודת הציון המשמעותית ביותר שלו בסיום עונת 21/20, עם הניצחון 0:2 על סקציה נס ציונה, שלמעשה קבע שקטמון תהפוך לקבוצת האוהדים הראשונה הראשונה שתשחק בליגת העל. עוד בזמנו, אנשי המועדון הדהדו שהעפלה לליגת הכדורגל הבכירה היא רק צעד, משמעותי ככל שיהיה, במסע הקאמבק של המועדון הירושלמי לבמה הגדולה. שנה אחת לאחר מכן, וקבוצת האוהדים שקמה לתחייה בשנת 2007, הצליחה לנכס לעצמה טייטל נוסף: המועדון היחיד שמחזיק במקביל קבוצת גברים וקבוצת נשים שתשחק בליגת העל.
הפועל קטמון (כפי שנקראת קבוצת הנשים) הגיעה למחזור הסיום בעונה שעברה כשהיא נלחמת על כרטיס העלייה מול הפועל ת''א, שחלמה על קאמבק לליגת העל אחרי כמעט 20 שנה. ניצחון 1:4 של הירושלמיות, יחד עם הפסד תל אביבי, קבע שקטמון השלימה עליית ליגה שנייה ברציפות, ובזמן מהיר מן המצופה, תשחק בליגה מקצוענית.
העלייה לליגת העל רק חיזקה במידת מה את הנרטיב הרומנטי שנבנה הקבוצה השאפתנית בצד האדום של הבירה, אך בסופו של יום, אי אפשר לשלול את זה שהסיפור של הפועל ירושלים המתחדשת נטוע באג'נדה ברורה לנסות לבסס תרבות ארגונית מעט "שונה" בכדורגל הנשים בישראל. קבוצת הבוגרות של המועדון, שזאת העונה השלישית לתקומתה, מגיעה לעונת 23/22 כאחד התוצרים החשובים של אותה אג'נדה, שהחלה ב-2009 עם פרויקט "ליגת השכונות".
מטרת הפרויקט הייתה להקים קבוצות ילדות וילדים בבתי ספר ברחבי ירושלים, ולקיים טורנירים פנימיים מתוך כוונה לבנות גשר, ולייצר מפגשים בין קבוצות מחלקים שונים של העיר. השנים חלפו, וככל שפעילות המועדון גדלה, גם הפרויקט החברתי צמח והוביל למספר גדול יותר של קבוצות. כיום, "ליגת השכונות" היא כבר מוסד ספורט ירושלמי מבוסס, ועם 22 קבוצות כדורגל לילדות ונערות בעיר ובישובים מסביב, הפועל ירושלים הצליחה לבנות תשתית אנושית חזקה עבור הקבוצה הבוגרת.
בלמית הקבוצה, יהלי כהן, היא אחד הפרוספקטים הבולטים של אותו פרויקט, כמי שהחלה את דרכה באחת הקבוצות הראשונות בעיר, והגיעה עד לנבחרת בישראל: "שיחקתי בעונה שעברה במכבי במכבי בנות עפק חפר. הייתה לי עונה טובה מבחינה אישית, הייתי קפטנית בקבוצה, אז ההחלטה האם לחזור הקיץ להפועל, קבוצה שעלתה עכשיו ליגה, לא הייתה פשוטה", סיפרה השחקנית בת ה-20, "שיחקתי בליגת השכונות מגיל 9 עד 15, ויש לי הרבה סנטימנטים למועדון הזה. בסוף החלטתי לחזור כי אני מאוד מאמינה בדרך של הקבוצה הזאת, ואני רוצה להיות חלק מאותה דרך".
גם רחל שטיינשניידר, החלוצה בת ה-28 שמחזיקה ב-17 הופעות בשורות הנבחרת, בחרה לשוב הביתה מהליגה השנייה בצרפת מסיבה דומה: "במהלך הקיץ כשהייתי בארץ התאמנתי עם הקבוצה, וראיתי שהגעתי למקום שלוקח דברים ברצינות. יש לנו את כל התנאים המקצועיים שצריך, צוות מקצועי רחב, אבל מה שבאמת משך אותי זאת הידיעה שיש כאן אווירה שונה, זה שמדובר במועדון "חברתי" מוסיף המון לקבוצה".
האופטימיות נחה לצד הריאליזם בקטמון. הניצחון ההיסטורי של קבוצת הגברים השבוע בדרבי התרחש באופן סימבולי באותו הערב בו קבוצת הנשים נכנעה 2:0 למ.ס קריית גת, ועד כה היא עומדת על מאזן של תיקו ושני הפסדים בגביע אתנה. מי שמשקף את השילוב של שתי העמדות הללו בצורה הטובה ביותר הוא מנהל הקבוצה, ומחלקת הנערים של הפועל ירושלים, ליאור חוג'ה. מי שהיה לשחקן עבר במועדון, הפך עם השנים לאיש מערכת, שעשה את המעבר לכדורגל נשים לפני שנתיים: "לפני 8 שנים, כשהייתי מתרוצץ בעיר עם רכב שמלא בכדורים בבגאז' ועובר בין חוגים, ממש לא חשבתי שנהיה איפה שאנחנו היום", סיפר חוג'ה, "זה שאני רואה ילדות וילדים בירושלים לובשים אדום אומר שהצלחנו לבנות קהילה חזקה, שעשינו משהו".
את ההצלחה של קטמון חוג'ה (34) מסביר בפשטות בזכות כך שהתייחסו לקבוצה כאל חלק מהותי מהמועדון, ולא כפרויקט צד שולי: "אף אחד מהצוות המקצועי לא נמצא בקבוצה של הבוגרות כתפקיד "על הדרך". מי שנמצא כאן, נמצא כי הוא בוחר להיות כאן. אני מגיע ברקע שלי מאימון גברים, ואחד הדברים שמאוד חשובים לי זה להביא אנשי צוות מקבוצות הנערות והנשים לעבוד עם קבוצות הנערים, והפוך. בסופו של דבר כמועדון אנחנו מבינים שהכוח שלנו יכול להגיע מזה שאנחנו ביחד, רק ככה אנחנו יכולים לשרוד".
העבודה המורכבת של אנשי הנהלת מועדון היא לא רק במישור המקצועי, אלא גם בהתמודדות עם המציאות הלא פשוטה של כדורגל הנשים בישראל, כפי שמרחיב חוג'ה: "יצרנו שני מסלולי אימונים, אחד לשחקניות שמשלבות גם עבודה נוספת, ואחד לשחקניות שהן כדורגלניות במשרה מלאה. אנחנו דאגנו שלכל שחקנית יהיה מנוי לחדר כושר על חשבון המועדון, ואני לא יודע כמה מועדוני כדורגל נשים בארץ עושים את זה. בסופו של דבר ההשקעה בתשתיות באה על חשבון דברים אחרים. היו לנו לא מעט משאים ומתנים שהסתיימו כי לא יכולתי להציע לשחקניות את המשכורת הכי גבוהה".
קבוצת הנשים של קטמון היא כבר מזמן לא רק תוצר של פעילות קהילתית, אלא קבוצה עם שאיפות. למרות זאת ועל אף חיזוקים מבטיחים שהגיעו בקיץ, שבראשן שחקנית העונה בליגת העל בשנה החולפת, פלאביה פליסיאנו, עדיין מדובר בקבוצה שזה עתה עלתה ליגה, ומתקיימת במימון קהל: "אין לנו את מיץ' או יעקב שחר שיזרימו לנו כמה כסף שאנחנו רוצים", הסביר חוג'ה, "וגם אם אני אפנה לאורי שרצקי המנכ''ל בבקשה לקבל עוד קצת כסף, בסוף אני יודע שמה שיש תקציב מוגבל, ואי אפשר לחרוג ממנו, לא יעזור כלום. אני התחייבתי לעצמי שגם אם נרד ליגה או נקח אליפות, זה לא משנה, אני קודם כל רוצה שהשחקניות יצאו עם תחושה שהם קיבלו את כל התנאים כדי להצליח ולהתקדם".
כאשר משקללים את כל האלמנטים שמרכיבים את קטמון, באמת נדמה שמדובר באידיאליה שלא מחוברת לסביבה בה היא מתקיימת; קבוצה כדורגל נשים שמתהדרת בצוות מקצועי שלא נופל ברמה וכמות האנשים שיש בקבוצת בוגרים, מחלקת נערות שסיפקה שבע שחקניות לסגל, ו"בעלים" תומך שגם נוכח ביציעים במספרים יחסית מרשימים. מעל הכול, מדובר בהתעקשות על כך שמה שחשוב זה בנייה קרקע למועדון שיקבע שורשים בכדורגל הישראלי.
אין ספק, הכול נשמע טוב ויפה כשמדברים על החזון של הפועל קטמון, ובכל זאת ניצבת השאלה האם החזון של הקבוצה יכול לעמוד במבחן המציאות?. נראה שאת התשובה לכך קטמון תצליח להוכיח ברגעים היותר קשים, וזה לאו דווקא יבוא לידי ביטוי בנקודות בטבלה, אלא בנאמנות לדרך.
