ברוכים הבאים לקיץ ה-13 של משה דמאיו כראיס של בני יהודה. י"ג עונות לוהטות שבהן, בואו נודה על האמת, לא קרה הרבה, ולא בהכרח במובן הרע. פעם הנחית את בטורינה – והשאיר אותו כמה שנים, אח"כ עשה את זה עם אניימה, אח"כ עם גלבאן. שלושה שחקנים חזקים מאוד שהיו ברמה אחת לפחות מעל רוב הליגה וסיפקו לו ולבני יהודה את הגב הדרוש כדי להוציא, כמו שאומרים על אנשים בשם משה, מים מהסלע. בין לבין היו מיליון החתמות בינוניות או גרועות, אבל באמת שהאיפור היה מספיק טוב וכיסה את הפדיחות, תודה לאל.
הבעיה היא שניסים, מה לעשות, נגמרים. והנס של דמאיו ובני יהודה נגמר בקיץ 2013, בדיוק לפני שנתיים. זה היה הקיץ שבו נפרדו מפדרו גלבאן כי "הוא חתם במקסיקו" וגם כי "הוא לא מתאים לשיטה החדשה", וגם היה הקיץ שבו מאור בוזגלו "כמעט סיכם", אבל "בגלל דברים שעדיף לא לספר" – תמיד זה בגלל הדברים האלה – בסוף הוא בחר בהפועל ב"ש. בבני יהודה טפטפו החוצה ש"ניצלנו", כי בוזגלו היה "הורס את חדר ההלבשה" – כמו כל השחקנים שמעולם לא נחתו בשכונה, למרבה המזל – והחתימו במקום את נס זמיר. אכן, תגובה ציונית הולמת.
חצי שנה אח"כ, כשהקבוצה הייתה במקום האחרון עם מיליארד הפסדים בערך, כבר היה ברור שדי, פג הקסם, דמאיו גמר את הסיפור שלו. ובכל זאת, כשבסוף העונה הקבוצה אכן ירדה לליגה הלאומית למרות שהייתה יכולה להישאר אם הייתה מגלה קצת אופי (למרבה הצער, כשסומכים על ניסים, מוותרים על האופי), דמאיו הודיע שהוא נשאר. למה? כדי להחזיר את בני יהודה לליגת העל, כמובן.
ולמרות שלרגע היה נדמה שאבו סובחי יתפור חליפה ויטייל בין מגרשי ליגת העל, בני יהודה הצליחה לעלות מבלי שמי משחקניה הזיע ממש במשחקי הלאומית. הקבוצה חזרה אחרי שנה אחת לליגה של הגדולים. מה שמעלה את השאלה: בשביל מה, בעצם?
נכון לכתיבת שורות אלה, בני יהודה החתימה שני שחקנים בקיץ 2015: רז מאיר ואלמוג בוזגלו. ספק אם שנתו של ג'ורדי קרויף נטרפה מהמידע. בשכונה כבר הודיעו שיוחתמו שחקנים נוספים ואפילו הבטיחו ש"נעשה צרות לליגה". זה יכול לקרות, אבל סביר להניח שגם הניצחון החביב על הפועל ת"א בגביע הטוטו לא ישנה את הכיוון אליו הולכת בני יהודה – עם הסגל הזה, כל דבר מלבד עונת תחתית לא פשוטה יהיה הפתעה מטורללת.
הסיבה, כמו תמיד – אין כסף. עזבו רגע את העובדה שזה לא תירוץ – למה, למכבי פ"ת יש כסף? בואו ננסה לבדוק: למה אין לבני יהודה כסף? התשובה: כי לבני יהודה אין בעל בית שיכול להשקיע בה מהונו – יש לה בעל בית שמושך לעצמו משכורת מהונה. ולא, "כסף מחסויות" זה לא השקעת בעלים. בדוחות שפורסמו לאחרונה באתר ההתאחדות עולה, כתוב, שחור על גבי פידיאף, שהשקעת הבעלים בבני יהודה היא אפס. השאיפות בהתאם. על איזה הכנסות בונים? קהל של יריבות, איך לא. איפה הקהל של בני יהודה?
הפסיק לבוא בהמוניו, זו התשובה. הקהל של בני יהודה התעייף. הוא כבר לא אוכל את הבלוף, לא מאמין ללוקשים, לא בולע כל דבר שמאכילים אותו מהסובייט העליון בסמטת כביר 20. אנשים לא אוהבים שמתייחסים אליהם כאל מטומטמים, ומבינים שלא ייתכן שכל שחקן שמועמד ולא חתם הוא זה שפוצץ את המו"מ, שאין סיכוי שמשה דמאיו הוא עסקן על (הוא בהחלט חתול רחוב מיומן, אבל גם לאלה יש רק תשע נשמות) ושבאופן כללי לעיתים נדמה שהקבוצה קיימת רק כדי לספק מקום עבודה לכמה אנשים – בלי שיהיו לה מטרות ספורטיביות אמיתיות, בלי שיהיה לה אופק, בלי שתהיה לה תוכנית חומש (אולי חוץ מזו שקיימת על המגרש בשכונה, לכאורה, לכאורה, לכאורה).
משבר האמון עם הקהל הוא מכה קשה עבור בני יהודה, קבוצה שיותר מדי פעמים מאז הקמתה הייתה תלויה בכוח (המוגזם, לפעמים) שהושפרץ מהיציעים. אבל זו לא הבעיה היחידה. דיברנו קודם על כסף מחסויות. ובכן, משנה לשנה נראה שיש פחות מזה. ככה זה, כשהתדמית של מגייס החסויות היא לא הדבר הנוצץ בעולם, כשיש יותר מדי סיפורים ודיבורים מסביב וגם, יש מצב שכשנותן החסות מבין שהכסף שהוא משקיע הולך בין השאר למשכורות משפחתיות – הוא פחות רוצה לבוא. בני יהודה עבדה עשרות שנים עם עלית (ולאחר מכן שטראוס). אצל דמאיו, עובדתית, שיתוף הפעולה הזה הופסק. זו הדוגמא הבולטת ביותר, ובהחלט לא היחידה.
אז אין קהל, אין כסף ואין ספונסרים שווים. איפה נקודות האור? יש כמה, תודה לאל: פדרו גלבאן, גם בהליכה, הוא גאון כדורגל שלא מהעולם הזה. אם יש משהו שישאיר את בני יהודה בליגה, הוא מתחיל ברגליים ובראש של גלבאן. דלה איינוגבה, אפשר לקוות, תפס קצת ביטחון אחרי שנה בלאומית, שבמהלכה בעטו לעברו אולי 60 פעמים (כמעט מחצית מהפעמים האלה הפכו לגולים אגב). אסי בלדוט הוא לא סטיבן ג'רארד, אבל הוא נלחם ומרביץ, כמו שחקן בית מפעם. ויש גם את דולב חזיזה, המדורג מספר 1 בטבלת "המכירה הפוטנציאלית הבאה של דמאיו" אצל האוהדים. האם זה יספיק כדי להישאר בליגה? לא בטוח, נקווה, אבל זה הולך להיות העתיד של בני יהודה, עד שתצליח לקבל את מה שמגיע לה – בעל בית רעב, תחרותי, משקיע, עוצמתי – כזה שמה שמעניין אותו זה הישגים ספורטיביים ולא סוגי המהדקים וגודל הקלסרים שמשתמשים בהם במשרד של עופר אורליצקי.
