נפרדים ממאיר: השדר האגדי, מאיר איינשטיין, הובא למנוחות היום בבית העלמין בהרצליה. בני משפחתו, ורבים מחבריו ועמיתיו מעולם התקשורת לאורך השנים הגיעו כדי לחלוק לו כבוד אחרון, אחרי שהלך לעולמו ביום חמישי האחרון לאחר מאבק במחלת ניוון שרירים, והוא בן 65.
קולו הערב חקוק לנצח בזיכרון הקולקטיבי של אוהדי הספורט בישראל, בין אם מקריאת ה"שער!" המפורסמת ב-2:3 של ישראל בפארק דה פראנס, משחקי מכבי תל אביב באירופה לאורך השנים, הסיקור באולימפיאדות, או שער האליפות הדרמטי של ערן זהבי ב-2010. כל כך הרבה רגעים לפנתיאון, וזה לא משנה באיזה ענף.
מאות אנשים הגיעו לבית העלמין וללוות את איינשטיין בלכתו, ביניהם פרשני ושדרי ערוץ הספורט, רון קופמן, שלמה שרף, וכמובן קולגות רבות מערוץ 1 ודמויות בכירות מעולם הספורט, ביניהן הבעלים של הפועל ב"ש, אלונה ברקת, המאמן הלאומי לשעבר, דרור קשטן, ושחקני העבר טל בנין, גילי לנדאו ויצחק ויסוקר. עמיתו במשך שנים בערוץ 1, משה גרטל, סיפר על התחושות: "איבדתי חבר, חבר יקר, חבר למקצוע ולדרך במשך הרבה שנים. זה כואב, אבל להגיד את זה ממעיט מעומק התחושות שאני חש בנוגע לאובדן הזה. היכולת שלו שאני מנסה לסגל לעצמי היא להתמרכז, לקחת את הדברים ולתמצת בצורה הכי ברורה, בכל ענף שהוא שידר, ולהביא את זה בצורה הכי ברורה ונוחה לעיכול לצופים. הוא אמר את זה ברור, חד וחלק ומתומצת. יש כל כך הרבה שידורים שאני זוכר, מפגשים אחד על אחד, מדברים פה על מקצוען מהמעלה הראשונה. זה מאיר".
הבעלים של מכבי חיפה, יעקב שחר, אמר: "מאיר היה איש מקצוע משכמו ומעלה. תמיד ידעת שהוא אומר תמיד את מה שהוא חושב. מאיר היה סופר מקצוען. אני אהבתי הכי הרבה לשמוע אותו באתלטיקה באולימפיאדה. הקול שלו יחסר לנו מאוד".
אורי לוי, ששיתף איתו פעולה במשך שנים רבות בערוץ 1, סיפר על כאבו: "כל כך כואב שאני אפילו לא יכול לדבר, אי אפשר לתאר את זה. כל כך הרבה שנים ביחד, אחד האנשים הכי חזקים שהכרתי. גם בעוצמת הקול וגם בעוצמת האישיות. מלא ביטחון. זה הגיע לאן שזה הגיע דווקא למאיר החזק כל כך, וזה עצוב לי נורא. במשך 15 שנים ישבנו ביחד, שידורי חוץ ובית, מגיל צעיר כל כך. עשינו המון דברים ביחד, זה חסר עמוק בלב. מעל הכל, הוא היה איש כל כך מיוחד, שונה ויוצא דופן, חי את חייו כמו שרצה, אף פעם לא התפזר, יכול היה להיות שדר חדשות מהגדולים שהיו ובחר להישאר בספורט מאהבה, ועשה את זה כמו ענק. הוא יחסר לי מאוד. בתקופה שעוד יכל לדבר, נשארנו בקשר, אבל זה הלך ונהיה קשה. הבנו שהמצב לא פשוט, וכששמעתי את מה שאמר בשידור בערוץ הספורט, לא יכולתי להירדם כל הלילה. למרות שהוא אמר את זה כמו מאיר, דיבר על מצבו ומיד המשיך בתוכנית ונתן בראש. זה היה מאיר. יש כל כך הרבה זיכרונות, כשהוא שידר בפארק דה פראנס כל הבית שלי רעד. אפילו עשיתי איתו מילואים, חודש היינו בעזה. גם שם אני דיברתי והוא הקשיב, עוד לפני שהוא הגיע לטלוויזיה. כזה האיש, מקשיב, ועושה את שלו ברמה הכי גבוהה שיש".
מאמן הכדורסל ועמיתו של איינשטיין ברדיו, צביקה שרף, חלק כבוד: "מאיר שידר אותי במשך הרבה שנים כמאמן נבחרת ומאמן מכבי ת"א, ובשנים האחרונות עבדתי איתו ברדיו. מקצוען, ידען, פרפקציוניסט, עקשן, חם על הדעות שלו, מוכן להתווכח עם כל אחד. חי את הספורט, לא רק כדורגל וכדורסל, כל צדדיו. אתלטיקה, שחייה, אין שידור שהוא לא בא מוכן ושולף מידע שלא היה גלוי. חוקר נתונים ואוהב את זה, חי בשביל זה. גם כשהוא היה חולה, הרגשנו שזה מה שמחזיק אותו. יהי זכרו ברוך. יש הרבה סיפורים ממנו, אני מקצוען גם כן ולמדתי ממנו הרבה, הוא היה שדר משכמו ומעלה".
המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל, יעל ארד, שיבחה את אהבתו של איינשטיין למקצוע: "המחלה הזו איומה, וגובה מחירים יקרים. מאיר יותר מהכל סימל אהבה אדירה ותשוקה לספורט. הוא תיווך בין התחרות והספורטאים לקהל בבית, ועשה את זה בצורה מדהימה, עם ידענות, כמו שאנחנו רוצים שתהיה עיתונות ספורט".
פרשן האתלטיקה, מולי אפשטיין, התייחס למאבקו הקשה במחלה: "תחושה מאוד קשה, במיוחד כשעדים לתהליך הדעיכה האיטי והנוראי. מאיר עם העוצמה, הקול והנוכחות, שבתקופה האחרונה הלך ודעך, דווקא עם הקול הכל כך חזק. עצוב שכך אדם מסיים את חייו".
רעייתו, אוליביה, ספדה לו: ״אני יודעת שאתה לא יכול בלעדיי, אבל אתה תצטרך לחכות קצת. אני עוד אבוא לטפל בך כמו שתמיד טיפלתי בך, אתה היית המלך שלי. אומרים ששנה וחצי של מחלה זה מספיק זמן כדי להתמודד עם הפרידה, אבל כשזה קורה זה כל כך קשה. אתה הסתכלת עליי במבט עצוב כל כך, אמרתי לך שהאינפוזיה תעזור לך ואתה ידעת שאני אומרת את זה סתם בשביל לעזור לך. אני אוהבת אותך גיבור שלי, מי יסיר לי את החדשות עכשיו? מי יסביר לי הכל? מי יראה כדורגל בבית? אני כבר לא אראה. ברגע שהלכת, אני לא רוצה לדעת על הספורט, אני נפרדת ממך בכאב גדול אהוב שלי״.
בתו הבכורה, סיון, ספדה לו ליד קברו: "דדי שלי, גם בבית איתנו בכל שיחה, סתמית ככל שתהיה, תמיד רצית לתת כותרת לפני הסיפור. הכותרת שלי ביום עצוב זה היא השיחה האחרונה שלא קיימנו. לא ידענו שתאבד את הנכס הגדול שלך, הקול שלך, ואז גם לא תרצה לחיות. לא הייתי לצידך כשנשמת את נשימתך האחרונה. קשה לתאר בכמה פסקאות את האב ואיש המשפחה שהיית, פאן שלא נחשף לציבור, חם, אוהב, מחבק, מפרגן ותמיד מלא הומור. בשבילנו אתה קודם כל אבא".
סביון, ביתו הצעירה אמרה בהספד: "דדי, תמיד כשהיינו מתחילות לספר לך משהו, היית מבקש שניתן קודם את הכותרת. אז הנה הכותרת שלי, אני מתגעגעת אליך. אתה היית איש של הרגלים, לא מחפש אף פעם חידושים, רק את המוכר. אוהב להיות בבית עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים. לאורך השנים שאלו אותי איך זה להיות הבת של מאיר איינשטיין, לא ידעתי מה לענות. הרי אין לי מושג איך זה להיות הבת של מישהו אחר, רק שלך. גדלתי עם אבא שהיה ההוכחה שאפשר להגשים חלומות, אבל רק אם עובדים קשה בשבילם. אבא שלימד אותי להתעניין, לדעת, להיות ביקורתית, לשאול שאלות ולהיות ישרה. עם אבא שאוהדי הפועל היו אומרים שהוא מכביסט ואהדי מכבי שהיו אומרים שהוא נאחס. גדלתי עם אבא שהעריץ אותי ואני הערצתי אותו".
רון קופמן ספד לו: "אם מאיר היה חי היום, הוא לא היה מגיע ללוויה של עצמו, ואם היה מגיע היה עומד בצד כי לא היה מסוגל להכיל שכל אלה הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה. היו בו שתי ישויות. הראשונה, המשדרת עם קול רועם וייחודי. השנייה הייתה האדם עצמו, ביישן, ענו, סולד מרגשנות יתר, הוא סלד מרכילות וכשניסו לעדכן אותו הוא היה משיב בחיוך: 'אה באמת? אתה ראית? אם לא זה לא מעניין".
