ביריבויות שיש בכדורגל הישראלי, בעיקר בין ארבעת הגדולות שלו, דווקא זו בין שבית"ר ירושלים למכבי ת"א היא הפחותה מכולן בשנים האחרונות. אם היינו הולכים צעד קדימה זו בכלל יריבות מהעבר, ללא יריבים בהווה. לשני המועדונים, ובעיקר לקהל שלהם, יש כיום יותר מן המשותף מאשר המבדל: השנאה להפועל ת"א, הלאומיות של שני קהלים וגם ההוכחה הגדולה ביותר - מעבר של שחקנים במשקל כבד בין המועדונים לאורך השנים, בעיקר מסוף שנות ה-80, שעברו ללא שום בעיות מיוחדות מצד הקהלים והקהו את מה שהיה פה פעם. היריבות בין ירושלים המקופחת לתל אביבית, שהייתה אימפריית כדורגל בשליטת יחיד בישראל.
אורי מלמיליאן: שיחק בבית"ר י-ם בשנים 1973 -1989. מכבי ת"א: 1989-1992
אורי מלמיליאן הוא מושג בעל זהות ירושלמית מוחלטת. 'כל בננה מלמיליאן' היא סיסמה שנזרקת עד היום במחנה יהודה. הוא היה סמל ירושלמי כמו הכותל או הכנסת, והירושלמיות הייתה בלתי נפרדת ממנו. האיש שאחראי על הרגע המכונן של כל אוהדי בית"ר - הגביע הראשון ב-1976 - האיש שהביא יחד עם אלי אוחנה אליפות ראשונה. לכן, העזיבה שלו לתל אביב, הכל כך הופכית ממנו, הסירה מיתוס מהבירה.
"כמו אבן שנלקחה מחומת הכותל", סיפר אז סימיקו, האוהד המיתולוגי. במכבי הסתכלו עליו ביראת קודש. אבי נמני הצעיר נתן לו את מספר 8 שלו ועבר לשחק עם מספר 16 על הגב. את העבודה הוא עשה. בעונת 1991 הוא זכה במלכות השערים, ועונה לאחר מכן עזר למכבי להחזיר את התואר אחרי 13 שנה, ובעיקר גידל ולקח תחת צילו צעירים כמו אבי נמני ואיציק זוהר שהיו עתיד המועדון.
אבי נמני (מכבי ת"א, 1989-1998, 1998-2003, 2005 -2008. בית"ר ירושלים : 2003-2005)
גם פה מדובר בסמל אולטימטיבי, שחקן שנהיה גדול כמו המועדון, ויש כאלו שיגידו אף יותר מהמועדון. נמני הוא הג'וקר של עונות האליפות הגדולות של מכבי בשנות ה-90. שחקן שעלה מהנוער והפך להיות בעל השפעה וכוח על ומחוץ למגרש כפי שלא היה אולי, לאף שחקן בארץ לפניו. לעולם לא היה מגיע לבית"ר ירושלים לולא נזרק על ידי ניר קלינגר באותו מגה אירוע בקיץ 2003.
בית"ר הפכה לברירה היחידה כי שם לא היה מקבל את שנאת האוהדים כפי שקיימת כלפי הפועל ת"א, וגם חיפה היא לא המקום שבו היו רוצים אוהדיו לראותו משחק. האימון הראשון בבית וגן היה כמות קהל של משחק צמרת בליגה שלנו. נמני קיבל מאבירם ברוכיאן, האחיין של מלמיליאן, את החולצה מספר 8 ולקח את המספר 16 וסגר מעגל של סמלים.
איציק זוהר – (מכבי ת"א: 1988-1994, 1995-1996, 1998-1999. בית"ר י"ם: 1996-1997, 2002-2003)
אחד היחידים שדווקא הקהל של בית"ר ראה בו מושא לאהדה יותר מאשר הקהל של מכבי. גדל ביפו ועבר כהבטחה עצומה למכבי ת"א, היה אחד הכוכבים בתקופת גרנט, אבל עונת הדאבל של קשטן הייתה הגדולה ביותר שלו במועדון ומזוהה איתו הרבה גם בזכות שיר האליפות. לצערו, היא הייתה גם העונה שבה התגלו הסדקים הראשונים בינו לבין האוהדים. במחזורים האחרונים של אותה שנה החלו חיכוכים בינו לבין היציעים בבלומפילד. בקיץ הוא עשה את המעבר לבירה, ושם היה חלק מקבוצה נדירה שזכתה באליפות אחרי 4 שנות יובש. עד סוף הקריירה לזוהר היתה עוד קדנציה במכבי ועוד אחת בבית"ר.
אבי כהן הירושלמי (בית"ר י-ם:1981-1985, 1986-1989 . מכבי ת"א: 1989-1995)
אולי המעבר הכי משמעותי והכי פחות מדובר. המגן הימני, ששרף את הקווים בימק"א, היה התוסף הגדול של בית"ר לאליפות ההסטורית ב-1987. אלו לא היו רק הפריצות הסוחפות באגף, אלא הכמות הבלתי רגילה של העונות בהן הוא כבש מעל עשרה שערים. בתקופה בה המושג "מגן תוקף" היה קיים, כהן הירושלמי היה פשוט מכונת כדורגל. המעבר שלו למכבי ת"א היה המתנה הגדולה ביותר שיכלו הצהובים לקבל. את הכינוי 'הירושלמי' הוא קיבל ברגע שעבר לצהוב של קרית שלום, כשעבר לשחק לצידו של אבי כהן 'המקורי' (ז"ל). בעונת האליפות הוא כבש 20 שערים כמגן, נתון מטורף. לאחר מכן לקח אליפות נוספת עם גרנט ופרש עם פציעה.
ברק יצחקי – (בית"ר י-ם: 2003-2007, 2008-2010. מכבי ת"א: 2010-2012)
יצחקי הוא אולי הדוגמה המייצגת הטובה ביותר לאמירה של הטקסט הזה כולו. הסיפור ידוע. החלוץ היה מוכרח לעזוב את בית"ר כדי להצילה כלכלית. על השולחן היו שתי אופציות: מכבי וגם, המממ, הקבוצה השנואה ביותר על היציעים בטדי. מי שעקב מקרוב אחרי הערב בו העסקה נסגרה יכול לכתוב ספר בשם "קיצור תולדות הסאגה", אבל בסופו של דבר ואחרי שכבר היה נראה שיצחקי מגיע לחודורוב, הגיעה פניית הפרסה הלא מפתיעה. במכבי החלוץ לא הצליח, הרבה בגלל הפציעה שעצרה לו את הקריירה וגם בגלל סיבות חברתיות מסתבר, אבל בשורה התחתונה מדובר במה שהאמריקנים היו קוראים לו "שחקן פרנצ'ייז", שבחר ללכת מבית"ר למכבי.
אמיר שלח – (מכבי ת"א: 1990-1998, 2000-2001. בית"ר י"ם: 1998-1999)
שלח היה בלם גדול, דמות לחיקוי, ווינר אמיתי. כל התכונות הללו לא עזרו לו כששוחרר מקרית שלום בסוף עוד עונה מדכאת בקדנציה השניה של גרנט. היעד לא היה קרית אליעזר, גם לא הצד האדום של בלומפילד, אלא טדי. שלח הבקיע שער עצמי באחת מההופעות הראשונות שלו בצהוב-שחור (6:0 לבנפיקה), ומעבר לזה לא השאיר חותם גדול מדי. בית"ר נעצרה אחרי שתי אליפויות רצופות, פינתה להפועל חיפה את הבימה וקבעה ששלח ייזכר לעד כסמל של מכבי, ורק של מכבי, אליה הוא גם חזר עונה לאחר מכן רק כדי להיפצע ולפרוש.
ניר סביליה – (מכבי ת"א: 1993-1995, 1996. בית"ר י"ם: 1997-1999, 2000-2001)
באחד המחזורים הראשונים של עונת 1996/7 סביליה כבש ב-3:3 ענק בין מכבי לבית"ר ברמת גן. כנראה ששם הוא התאהב בקהל הירושלמי, ועבר לבית וגן עונה לאחר מכן. סביליה היה חלוץ נהדר, אבל חובה להודות, את הפוטנציאל שלו הוא מיצה רק אצל בית"ר והרבה פחות בקרית שלום, שם היתה לו תחרות קשה עם אלי דריקס, ייבגני קשנצב וסוללת קשרים שהבקיעו בצרורות. עם בית"ר סביליה זכה בשתי אליפויות ובשתיהן היו לו לא מעט מניות.
קאלה דרשלר (מכבי ת"א: 2006-2007, בית"ר י"ם: 2007- 2009)
כאן לא מדובר במעבר שנוצר כתולדה מאחווה בין המועדונים, אלא בגלל כסף נטו. קאלה נתן עונה נדירה בקרית שלום והיה שותף לרצף של 20 משחקים בהם מכבי לא הפסידה בליגה תחת אלי כהן, אבל בקיץ השטרות של ארקדי גאידמק גרם לו לעשות את העליות של הקסטל, עם המון כסף לדלק למקרה שהרכב ייתקע. עם הירושלמים קאלה זכה באליפות, אבל סיפק גם שתי פאדיחות קריטיות שעלו לקבוצה בעליה לאלופות, מול ויסלה קראקוב וקופנהגן. עד היום קאלה זוכה לעקיצות בבלומפילד. בהתאם, סביר להניח שהוא ייזכר יותר בירושלים. אמנם כשכיר חרב, אבל גם זה משהו.
גל אלברמן (בית"ר י-ם: 2005-2008. מכבי ת"א: 2010 ואילך)
אלברמן אמנם לא עבר ישירות מבית"ר למכבי, אבל לפחות נכון לעכשיו, ועד שלא ישיג תואר אחד ומעלה עם הצהובים, אין ספק באיזה מועדון הוא היה משמעותי יותר. אלברמן נרכש עוד בימי לואיס פרננדס והשלים יחד עם דרק בואטנג את צמד הקשרים האחוריים שהביא לבית"ר צמד אליפויות רצופות. ב-2007/8 הוא אף נבחר לשחקן העונה, מה שהביא אותו לגלאדבך. אחרי ההרפתקה בגרמניה והפציעה שהאטה אותו, הוא הגיע לקרית שלום והמשך הסיפור הזה, כאמור, עוד ייכתב. כרגע, אלברמן נחשב ליקיר אוהדי בית"ר קצת יותר מאשר אלה שבתל אביב.
אנדז'יי קוביקה (מכבי ת"א 1998-2000, 2003-2004. בית"ר י"ם: 2002-2003)
עוד שחקן שלא עבר ישירות בין המועדונים, לא הגיע להישגים גדולים עם אף אחת מהקבוצות, וגם על השאלה איפה ייזכר כמשמעותי יותר אפשר להתווכח. במכבי, קוביקה נתן עונה אחת שהשתיקה את אגדת ה"בית קברות לחלוצים", אבל לאחר מכן דעך. בבית"ר הוא נקלע לעונה נוראית של הקבוצה כולה. אולי מה שיזכרו ממנו האוהדים משני המחנות זה הגול שלא הספיק לבית"ר ב-3:2 הדרמטי שסחף את מכבי לאליפות האחרונה שלה ב-2002/3.
