עכשיו זה הזמן שלנו. כל אחד, בתורו - כמו כל ישראלי מצוי - מתחיל לחפש אשמים. כמה שאנחנו אוהבים את זה. לראות את הדם שנשפך (מטאפורית, כמובן), להעלות מישהו על המוקד ולהצביע עליו. להפיל עליו את התיק. העשן בקושי התפזר מעל שמי אירועי הדרבי התל אביבי ואז הגיעו מכבי פתח תקווה, הפועל חיפה ושלושת הדיינים. וכשחשבנו שראינו הכל, פתאום צצו לנו כוכבניות חדשות: הפועל רמת גן ובני לוד. וכמה שזה נוח לתפוס את הקורבן, לצלוב אותו, ויאללה - ממשיכים. עד למקרה הבא. עד לפארסה הבאה. עד שיגיע האינסטנט סטאר הבא ויגרום לנו לשכוח מי עמד בתור לגיליוטינה רק שתי דקות לפני כן.
אבל הדמויות שמגלמות את הגיבורים הראשיים בסרט האלים של הכדורגל בארץ הקודש הן לא האשמות בשפל חסר התקדים שאליו נקלע הענף. אביחי ידין הוא לא האשם. אותו ידין, שפתח בריצת האמוק לעבר מנשה משיח – על כל טעויותיו – בדרבי. ריצה, שאם הייתה מתרחשת, נניח, מול מחסום של צה"ל הייתה מחייבת פתיחה בנוהל מעצר חשוד;
גם שני עובדי מכבי פתח תקווה - שנגחו ובעטו בעלי חטיב בעודו שרוע על הדשא בשיאה של תגרה שגרמה לאיצטדיון המושבה להיראות כמו רחובות קוסובו בימיו של סלובודאן מילוסביץ' – הם לא האשמים; אפילו לא דייני בית הדין העליון שהסכימו שזה היה אירוע חמור בכל קנה מידה, אך כזה שניתן לדחות את עונשו עד לעונה הבאה; וגם לא סולימן איזברגה, המאמן המכה (והמוכה. והמקלל, בשידור חי) במרכזה של קטטת הענק בווינטר. האשמה היא כל כולה שלנו. אך ורק שלנו.
האשמה היא שלך, האוהד שהולך אחרי הקבוצה שלו לכל מגרש בארץ. וגם שלך, את - שצופה במשחקים בטלוויזיה ומתרגשת כל פעם מחדש. וכן, אפילו שלכם, אותם אנשים שפותחים את העיתון היישר בעמודי הספורט כדי לבדוק מה אמר אלי טביב או איך בדיוק איציק קורנפיין מתכוון להציל הפעם את בית"ר ירושלים.
ובעיקר, האשמה היא של כל אותם גופים אשר משדרים, מסקרים (ובכללם גם האתר הזה) ונותנים במה למוסד הרקוב, המצחין והמגעיל הזה שנקרא 'הכדורגל הישראלי'. אנחנו אשמים בזה שאותם פרחחים הפכו למרכז השיח התרבותי שלנו. גל האלימות האחרון הוא רק המראה.
האחריות נופלת על כולנו. על אותה חברה - שמרימה מעם פרסונות כמו ברק יצחקי - כאלו שמפצחות גרעינים שחורים (גרעינים שחורים! 584 קלוריות ל-100 גרם) ושרות "אלירן זיין אתכם" אחרי ניצחון בדרבי; שלא מפסיקה להמתין בכיליון עיניים למוצא פיו של אדם כמו נשיא מכבי פ"ת (שמו לא מוזכר בכוונה, העיסוק בו חרג מכל פרופורציה) שביסס את טיעוניו על אירועי המושבה ב"הם התחילו". טיעון שלא היה מחזיק מים אפילו בוועדת 'שלום ופיוס' בבית הספר היסודי ע"ש זלמן ארן בכפ"ס.
לומר על אירוע כל כך מכוער ואלים 'הם התחילו' זה בערך כמו שאנס יאמר להגנתו בבית המשפט שהבחורה אותה תקף הייתה לבושה בגופיה ומכנסי מיני. והאחריות כאמור, נופלת על אותה חברה - המורכבת מכל אחד ואחד מאיתנו - שהמליכה את אותם אנשים ולא מבינה איך פתאום הבועה המטונפת הזו התפוצצה לה בפרצוף.
לאחר שבית הדין העליון התאים את רמת ההחלטה שלו לרמת הכדורגל בארץ בכך שהחזיר את הנקודות למכבי פ"ת (החזיר, לא דחה. יש גבול לגניבת הדעת), אייל ברקוביץ' פתח במהלך מבורך, שהכותרת שלו היא התחלתו של חרם צרכנים על המוצר הזה, שנקרא 'הכדורגל הישראלי'. עם כל הכבוד ליוזמה של הקוסם, זוהי רק טיפה בים, בקושי כדור אקמול עבור חולה הסרטן הגוסס.
הפתרון צריך להיות גדול ורחב הרבה יותר: אנחנו פשוט צריכים להתעלם. להתייחס לכל העסק הזה כאילו הוא לא כאן. כן, ממש כמו בכיתה ג'. אז מחליטים כל הילדים המקובלים להחרים ילד אחר סתם ככה, כי בא להם. במקרה הזה, זה פשוט מוצדק.
וזה לא שלא ניסינו. נתנו לכדורגל שלנו אינספור הזדמנויות ואפילו סלחנו לו על משחקים שהצפייה בהם היא מזוכיזם לשמו. כי זה שלנו, ולא של אף אחד אחר. זה מה שמעניין אותנו, ורק אותנו. אבל יש שלב שבו גם גדולי המאמינים פשוט צריכים להרים ידיים. והשלב הזה, לצערנו, כבר כאן. התגרה בווינטר אפילו לא הייתה - כמאמר הקלישאה - המסמר האחרון בארון. היא כבר היתה אקט של כיסוי הבור הפתוח בחול.
הלן קלר טענה כי "ניתן להמציא תרופה לרוע, אך עדיין לא נמצא הפתרון לאויב הגדול ביותר של האנושות - האדישות". מכיוון שההיסטוריה נכתבה בעיקר כדי שנוכל ללמוד ממנה, אז כולנו צריכים לצאת מהאדישות הזו. ובמקרה הנ"ל, זה נורא קל, כי אף אחד לא צריך לעשות כלום. לא לשדר ולא לראות, לא לסקר ולא לקרוא, לא לדבר ולא להתעניין. להתעלם לחלוטין מהענף הזה. שפשוט יעבור לידנו. אף אקליפטוס לא יצליח לייבש את הביצה המזוהמת הזו ושום רופא לא יצליח להחיות את החולה הסופני הזה.
כי אם נמשיך כך, ואת הבמה יקבלו אותם אנשים שזוכים לה היום - לא יירחק היום בו יופיעו אנשי המז"פ במגרש כדורגל ויחקרו את מותו של שחקן, אוהד, מאמן או איש הנהלה. ואז יגיעו כל הלימור-לבנתים, הרונית-תירושים והשלום-אבן-עזרא למיניהם, יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, יידרשו להרים ועדות חקירה ממלכתיות וינצלו את הבמה לקידום עוד אג'נדה פוליטית כזו או אחרת. אבל כעת, כשהענף מזוויע יותר מאי פעם, הכח בידיים שלנו וכל האמצעים כשרים כדי למנוע תרחיש כזה. גם התעלמות גורפת.
אריאל זילבר שר פעם: "מה שכאן בטוח/ באופן מחודד/ כולם פה גאונים/ בדיעבד". וכמה שהוא צדק. כולם יודעים להקים קול זעקה רק אחרי שקורה משהו. אבל בואו נוכיח לו, ופעם אחת בעיקר לעצמנו, שהוא טעה. שאנחנו מסוגלים לעשות מעשה. לפני שבאמת יהיה מאוחר.