בגיל 74 הלך לעולמו מאיר חיים, אחד האוהדים האהובים ביותר של בית"ר ירושלים ומי שזכה לכינוי "סבא מאיר", זאת לאחר שנרצח בפיגוע שנערך ב-5 בינואר 2003, בתחנה המרכזית בת"א.
ביום הירצחו הגיע סבא מאיר מאיזור מגוריו לאימון בית"ר ירושלים, שהתכוננה למשחק חשוב מול הפועל תל אביב. מאיר הגיע למתחם האימונים בבית וגן על מנת לחזק את השחקנים ולעודד אותם מקרוב.
באותו היום נקטעו חייו ועד היום ביציעים בטדי זוכרים את סבא מאיר - איך היה נוסע לכל מגרש בארץ עם בנותיו ומשפחתו וכאשר אוהדים היו רבים ביניהם מי יקח אותו באוטו. הוא היה אוהד שבית"ר עבורו היתה שמחת חיים, מעולם לא קילל שחקן שהשתייך לקבוצה ותמיד התנגד לשריקות בוז ששרקו אוהדי בית"ר לשחקנים בצהוב-שחור.
להלוויה של סבא מאיר הגיעו לא פחות מ-1,000 איש שליוו אותו בדרכו האחרונה. משפחה, חברים, אוהדי בית"ר, הנהלת הקבוצה וכמובן שחקנים.
בינואר האחרון צוין יום השנה השישי לפטירתו של מאיר חיים. בנותיו, משפחתו ונכדיו לא שוכחים את היום בו עזב סבא מאיר את הבית לאימון בית"ר, אימון שממנו כבר לא חזר הביתה.
היום, יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שוב מעלים את זכרונו של סבא מאיר האוהד הנאמן.
"זה היה קשה לשמוע את הבשורה ולעכל", מספרת ורד, בתו של מאיר חיים. "אני באופן אישי חיפשתי בכל בתי החולים האפשריים, אבא שלי הלך לאימון בית"ר ויש לי הרגשה שהוא הלך להיפרד מהשחקנים, כאילו הוא ידע מה הולך לקרות לו. בית"ר היתה החיים שלו. אומרים שבן אדם לפני המוות שלו יודע את זה והוא בחר ללכת להגיד שלום לשחקני בית"ר".
"באותו היום של הפיגוע, כל אזור ידעה שאבא שלי נפטר ואני לא ידעתי, הסתירו ממני את זה. אני הייתי האחרונה שהלכה לאבו כביר, בשעה שכל אזור היתה שם".
על אביו הוסיפה ורד ואמרה: "הוא היה בן אדם חם, אבא טוב, סבא טוב ובעל למופת. זה דבר שאני לא מאחלת לאף אחד בעולם, זה מוות טראגי, מוות במפתיע, מוות שלא יכולתי להיפרד ממנו. החיים שהיו פעם אלו לא החיים שיש לנו היום, אני ספציפית לא חוגגת את יום הולדתי מאז המקרה".
לשאלה האם משפחת חיים ממשיכה לפקוד את אצטדיון טדי גם בימים אלו השיבה: "אף אחד מהמשפחה לא מגיע למשחקים, רק אני מגיעה, אבל זה לא כמו פעם. הנשמה שהיתה פעם זו לא הנשמה של היום. אנחנו בקשר עם דוד אמסלם, שהוא כמו בן משפחה אצלנו".
"היום קשה לנו לעשות את הדרך לירושלים"
סוניה, בתו השניה של סבא מאיר, סיפרה את שעובר על משפחתה מאז המקרה הטראגי: "בשבילנו העולם נעצר. אני כבר לא הולכת למשחקים, אני הייתי הנהגת של אבא שלי למשחקים, אם לא היו לוקחים אותו אוהדים, אני הייתי לוקחת אותו, נוסעת איתו ועם הבן שלי למשחקים".
"אפילו הדרך לירושלים שאני עושה בימים אלה מאוד קשה לי. כשאנחנו נוסעים לירושלים בכביש מספר 1 אני נזכרת איך כל האוהדים היו נוסעים לטדי ובכביש מספר 1 כל אחד שהיה עובר אותנו היה עושה לו שלום. היו צופרים לו, מנופפים לו בדגלים וצעיפים ואבא שלי היה עושה להם שלום, היה מחייך אליהם והיה מאושר. היום לעשות את הדרך הזו זה קשה לי".
"היום אני רואה את משחקי בית"ר בטלוויזיה והיחידה שהולכת זו אחותי ורד. לפני שאבא שלי נפטר היה צריך להיות משחק של בית"ר מול הפועל תל אביב וכמה שאבא שלי חיכה למשחק הזה. הוא לא זכה להיות במשחק הזה".
"מה שזכור לי הכי הרבה מהמשחק הזה היא דקת הדומיה שתיזכר לי כל החיים, ציוץ אחד לא היה. אני לא זוכרת דבר כזה אצלנו בכדורגל ובמיוחד לא מאוהדי בית"ר, שמישהו נרצח בטרור ולא צעקו 'מוות לערבים' וזה מה שחרוט לי בזיכרון. זו היתה דקת דומיה מצמררת".
היום משפחת מאיר כבר לא נמצאת בקשר עם בית"ר ירושלים. הבת של מאיר, ורד, עוד ממשיכה ללכת למשחקים אבל אבא חסר לה ביציע. החיים במשפחה השתנו, המשפחה גדלה, נולדו עוד נכדים, "אבל החיים הם לא אותו דבר" כפי שאומרת ורד. "אבא שלי הלך לאימון של בית"ר ולא חזר ממנו".
נומה: "סבא מאיר היה אחד ויחיד, אני מרגיש שהוא לידי בטדי"
נומה, אחד מאוהדיה המפורסמים של בית"ר, היה מהאנשים הקרובים ביותר למאיר. "סבא מאיר היה אחד ויחיד, אוהד שקשה לי לחיות בלעדיו. הוא עשה בשבילי המון בחיים, הוא שיקם אותי. הוא תמיד היה איתי והיה אומר לי לא לקלל. בהפסדים הוא תמיד היה מעודד את השחקנים".
"באותו יום שהוא היה באימון גם אני הייתי והוא אמר לי שלום. לא ידעתי שאני לא אראה אותו יותר. קשה להיפרד מאדם כזה, היה לו לב זהב, הוא אהב את בית"ר מאוד. היינו הולכים ביחד לאימון מהתחנה המרכזית בירושלים ואני מקבל צמרמורת מעצם זה שאני מדבר עליו".
על האהבה של מאיר לבית"ר מספר נומה: "בשבילו בית"ר היתה הכל, 15 שנה נסענו ביחד למשחקים, לא רק בירושלים, בכל הארץ. היום אין אוהדים כמו סבא מאיר, הוא חסר לכולנו, כשאני קופץ על הגדרות אני מרגיש שהוא לידי, הוא נפרד מאיתנו כמו ציפור".
