הנחתת זאור סאדייב וג'בראיל קדאייב מכוכב הלכת צ'צ'ניה לא נועדה לתת נוק-אאוט לגזענות, בטח שלא לחזק את הקבוצה מבחינה מקצועית. גזענות לא פותרים בכוח והמלחמה בה לא יכולה להפוך לקלישאתית, היא חייבת לצמוח מתוך דרך חיים. מן הראוי לציין שהתופעה המכוערת אינה נחלתה הבלעדית של בית"ר, היא ריקבון לאומי, אך בגלל שהיא כל כך נקודתית בליגת העל, הגיע הזמן שסוף סוף יטפלו בה כראוי.
הסיבות העלומות על פיהן ה"פילנתרופ" ארקדי גאידמק הטיל את הפצצות, הופכות את המהלך מנועז למשיכה בצמות של האוהדים. הצקה סתמית שאין בה תכלית, בדיקת גבולות אינפנטילית של ילד המטיח את הצעצוע שלו ברצפה ומחכה לראות כמה יתפרק. והוא התפרק. בית"ר התגלתה כקבוצה שברירית וחלשה שתלויה בתמיכה חיצונית שתלטף אותה, וכשמפסידים קל להאשים את השונה.
כולנו הרענו כשסאדייב הבקיע בטדי את שער הבכורה שלו, כולנו ציקצקנו בלשוננו כשמאות מאוהדי הקבוצה עזבו את המקום רגע לאחר מכן. כולנו הנענו את ראשנו מימין לשמאל בסלידה כשראינו את הגביעים השרופים, הפרחנו יונים עם בואם של לוחמי החירות וקיווינו, כל כך קיווינו שסאדייב וקדאייב יציירו קשת בענן, יחזיקו ידיים וייכנסו ללבבות האטומים של הגזענים מהבירה.
שכחנו דבר אחד, מדובר רק בשחקני כדורגל, לא אלילים, לא שוחרי שלום בטח שלא אנשי חינוך. הם בסך הכל נקלעו בעל כורחם לגניבת הדעת הגדולה של העונה. גיבורים טראגיים סופם להיכשל, בעיקר אם הם באו לביקור קצר שיסתיים כנראה בקיץ. מישהו במדינה הזו עוד עלול לחשוב שמדובר בפיתרון אמיתי, אך זו בסך הכל זריית חול בעיני הציבור, אשלייה שאמורה להדוף לנצח את הטענות לגזענות.
המפתח לפתרון הבעיה נמצא דווקא אצל המדינה שנחשבה לפני 70 שנה לגזענית בעולם, גרמניה. כשאדולף היטלר זרע הרס וחורבן ברחבי אירופה הוא לא חשב שאת המכה האמיתית תחטוף דווקא מדינתו שלו. גרמניה של אחרי המלחמה היתה עיי חורבות, חבוטה ומנודה, נושאת כתם שחור נצחי על מצחה, אך כמו שהשואה זורמת בד.נ.א של העם היהודי לדורות, כך היא גם חתומה על ידה של האומה הגרמנית. כדי "לפצות" על העוול שעשתה ליהודים בפרט ולעולם בכלל, גרמניה שינתה את פניה, נדדה לצד השני של הסקאלה ומיגרה משטחה כל נגע גזעני. את אחת הדוגמאות לכך ניתן למצוא בכדורגל.
הממשלה הקלה את חוקי ההגירה, עזרה להתאחדות הגרמנית להשאיר כדורגלנים בני מהגרים במדינה ונתנה להם את ההזדמנות לשחק בנבחרת הלאומית. במונדיאל 2010 שיחקו בנבחרת גרמניה לא פחות מ-8 שחקנים שהוריהם אינם נכללים עם "הגזע הארי". השלטון בגרמניה הבין כי יותר מכר דשא, מהווה הכדורגל כר חינוכי והתערב בפיתוח תרבות אוהדים. נפתחו 27 מועדונים שמטרתם מניעת גזענות ואלימות ובכל מועדון נוכחים עובדים סוציאליים שהוכשרו במתן סיוע לבני נוער אוהדי כדורגל. בזמן שחולי החברה שלנו חדר למגרשים, בגרמניה הבינו שהכדורגל הוא מדורת השבט וטיב החברה צמח מתוך הקווים וסביבם.
שימוש בכוח יהיה לנצח בחזקת אילוף חיות ולא חינוך, ורק טיפול מהפכני בבעיה כמו בגרמניה יביא שינוי. למדינת ישראל אין כספים להשקיע בבניית מועדונים שיתמכו בבני נוער, אך שם בדיוק הבעיה מכה שורשים ושם בדיוק צריך להפוך את האדמה. עד שבית"ר לא תכניס בשעריה ערבים הישר למחלקות הילדים והנוער, תצמיח ותטפח את הזר והשונה בתוך המועדון, אין לקבוצה הזו סיכוי לשנות את תדמיתה. הצ'צ'נים הם רק פלסטר זמני ורעוע על קרע אדיר שהמועדון הזה מנציח, סאדייב יכול להביא אליפות אבל זה רק יצבוט את הענק הברברי.
איציק קורנפיין, שב-6 שנות כהונתו טאטא את הבעיה, קיבל הוראה לנקות את הצחנה מתחת לשטיח והפעולה הזו הכריחה אותו להצמיח אומץ ולהתמודד עם הגידול הסרטני של המועדון. כעת, נותר לו לעשות את הדבר המתבקש - לרוץ בעיניים פקוחות לצד השני של הסקאלה ולקבוע עובדה בעצמו: לא עוד מוסלמים עלומים חי-זרים, אלא ערבי ישראלי בבית"ר, כזה שנולד בארץ וגדל בבית וגן, סמל. תקראו לי "הוזה", תיספרו איין, צוויי, דריי ותירגעו.
