הבעיה עם דיון בנושא אוהדים ישראלים היא שתמיד חושבים שיש איתם בעיה. נקודת ההנחה הזו, שתרבות העידוד בארץ לוקה בחסר, מתקיימת משום שהיא מגיעה לאחר השוואה למקומות אחרים: במקרה הזה היא מופנית לקבוצות באירופה, שם כביכול מספקים האוהדים לשחקנים את כל הביטחון שקבוצת אנשים ביציע יכולה להעביר לספורטאים על הדשא. במקביל, מתקבלות אצלנו תמונות של תצוגות עידוד מדהימות שמגיעות מהיבשת הנאורה, תמונות המחזקות את תחושת הפרובינציאליות שאנחנו כל כך אוהבים להתעטף בה, ולא נותר לנו אלא להתקנא.
רובם המוחלט של האוהדים במגרשים של קבוצות הצמרת באירופה, וזהו נתון מבוסס ומוכח, הם בגדר תיירים. אם נניח בצד את קבוצות העילית, דוגמת ברצלונה או מנצ'סטר יונייטד, מרבית האוהדים כלל לא יודעים את שמותיהם של יותר מ-6 שחקנים שפותחים בהרכב, אין להם מושג איזה מערך משחק מול עיניהם, והם כמובן לא מכירים שירי עידוד בשפת האם. הם באו לראות את ההצגה הטובה בעיר. הם באו להיות חלק מאקט חברתי שבשנים האחרונות הפך לסמל סטטוס הרבה יותר מאשר מקום לפריקת מתחים, או חלילה – ושפלאטיני לא ישמע – עצבים.
ללא נשמה
על הדשא, אלמנט נאמנותו של הקהל לא משחק שום תפקיד. מבחינת תיירי הנרי או פאביו קנבארו, הנובורישים שהביאו את ילדיהם לצפות בגלדיאטורים המודרניים מהיציע לא מחויבים אליהם בשום צורה. היתרון מבחינתם הוא שזה עובד כמובן לשני הכיוונים, כך גם השחקנים לא צריכים לחוש רגשות אשם. החיסרון הוא שאין בזה שום נשמה.
בארץ, הדברים שונים בתכלית. לפחות 80% מהקהל בכל אצטדיון בארץ, בכל משחק, מורכב מאוהדים שמכירים היטב את האנשים האלה שלובשים מדים בצבעים שהם כל כך אוהבים. הקהל בארץ, ונתייחס אליו כגוף אחד רק לשם הנוחות, הוא אולי "פרימיטיבי" וניזון ממתקנים אנכרוניסטיים שאת חלקם צריך להוציא אל מחוץ לחוק, אבל הוא יודע טוב מאוד מי צריך לשחק מגן שמאלי. הוא גם מזהה במדויק איזה שחקן משקיע, מי נותן את הנשמה, למי באמת איכפת ומי מרגיש מחויבות – והוא יודע גם להראות את זה.
הוא מקלל ונוטר בדיוק כפי שהוא מחבק ודוחף. הוא מאבד סבלנות כלפי שועריו באותה מהירות שהוא מאמץ אותם לחיקו, והוא זוכר את האליפות האחרונה בדיוק כמו שהוא נוצר את הגול הראשון שהוא ראה. נכון, ישנם גילויי אלימות, וצריך להוקיע אותם – אבל זה לא משהו שלא קיים במקומות אחרים. יותר מזה, לעזאזל – מכאן גם מגיעות האנרגיות.
קחו את טדי, ואני לא אוהד בית"ר, וקחו את סטמפורד ברידג', ואני בטח לא אנגלי. התעלמו מהמשתנים הכלכליים, נטרלו מוצא וזהות. התייחסו רק ליחס הישיר של תועלת האוהדים מול מה שמתקבל מהדשא. השחקן שמתרוצץ על אדמת ישראל אולי מפחד, באמת מפחד, אבל כשהקהל באקסטזה - הוא מחויב. השחקן בלונדון, לעומתו, נותן שואו כמו כל אמן בכל תחום בידור. כשהמופע נגמר, הוא הולך לנוח. גם אם הקבוצה הביתית תובס אך תראה תצוגת כדורגל איכותית, נלהבת, או כל מילה אחרת שמכבסת את מה שבאמת עומד בראש מעייניה של פיפ"א, כלומר שטרות ירקרקים – הקהל ושגיא כהן ימחאו כפיים. הם קוראים לזה ספורטיביות.
הסופר קלאסיקו כ-WWF?
כאן בדיוק מאבד הספורט האירופאי העשיר את האלמנט הנצחי שלו והופך לפלטפורמה שתחומה ב-90 דקות שמטרתה לבדר, ולבדר בלבד, תוך כיסוי ההוצאות. מבלי שנשים לב, מאוד ייתכן שבקרוב נגיע למצב בו הכדורגל יהיה כמו ה-WWF בשעתו: אירוע מתוסרט מראש ומלא בתפניות ידידותיות למשתמש וחיבוקים ספורטיביים בין ארגוני אולטראס, שאמנם יביאו את נשותיהם וילדיהם הקטנים למשחקים, אבל לא יביאו איתם ולו טיפה של אכפתיות.
הסופר קלאסיקו הערב אולי עוד לא הגיע למצב הזה, אבל אם ברצלונה או ריאל יפסידו הערב, הייתי מצפה מהקהל לא לשתוק. לקום, להתעצבן, להביע מחאה – הכל מותר ואפילו רצוי. ככה מתנהג אוהד אמיתי.