יום אחד, כנראה בעוד די הרבה זמן, כשאסתכל לאחור לליל הדרבי, אולי אצחק. בטוח אבל שאז, ממרחקי הזמן, לאחר שהדמעות בעיניי כבר מזמן יבשו, והדי שירי השמחה של אוהדי מכבי, כבר יפסיקו להדהד באוזניי, אודה לשלושה אנשים.
האדם הראשון שאודה לו יהיה חיים רמון. בזכותו ברור לי היום, שאין תחליף למנהיגות, שכל ישר ויכולת ניהול. שזה שאתה אוהד, פוליטיקאי, מחובר לאנשים שונים בעלי השפעה, ברגע אמת זה לא שווה כלום. בזכותו אני יודע, שמי שלא ידע לנהל אף פעם, לא ילמד פתאום לעשות את זה בגיל 60. שפוליטיקאי, שרק רוצה שיאהבו אותו, שאומר לכל אחד מה שהוא רוצה לשמוע, ומתחמק מכל החלטה קשה ובטוח שתמיד מישהו יטפל בבלגן שהוא יוצר, לא מתאים לנהל קבוצת כדורגל, והאמת לא מתאים לנהל שום דבר. בזכותו אני יודע שכל זמן שרמון מנהל את הפועל תל אביב, לא תהיה לה תקומה, ושאין ברירה, אם הוא רוצה להישאר כבעלים הוא מוזמן, אבל אסור שתהיה לו נגיעה כלשהי לניהול.
אני יודע היום שהפועל יותר משהיא צריכה בעלים עשיר, צריכה ניהול אמיתי. הפתרון אגב מונח מתחת לאף, וקוראים לו רמי כהן, יו"ר עמותת הכדורסל של הפועל תל אביב. מי שידע לנהל ולהקים (בעזרת הרבה אנשים טובים ומסורים) את הפרוייקט האדיר הזה, ששמר תמיד על הפרופורציות הנכונות ולעולם לא קפץ מעל הפופיק, יידע לעשות את העבודה גם בקבוצת הכדורגל. הוא יידע לא לשעבד את העתיד בשביל חלומות באספמיה, והוא יידע לבחור באנשי מקצוע נכונים בשביל להוציא את החלומות אל הפועל, והוא יידע, חשוב מכל, שלכל דבר והליך יש את הזמן שלו, ושלקיצורי הדרך יש מחיר שלצערנו אנחנו לא יודעים ויכולים לעמוד בו.
האדם השני שאודה לו, יהיה רן בן שמעון. בזכותו אני מבין כמה קל למכור לנו לאוהדי הספורט מעשיות וחלומות בלי כיסוי, וכמה אנחנו רוצים להאמין בזה. אני מבין שהאגדה שאתה יכול להביא מישהו, שמעליו ומתחתיו אין כלום, שום פיקוח, ושום ביקורת, ושהוא יידע לעשות את הדברים באופן נכון, הוא חסר סיכוי.
עכשיו אני יודע שאם שני אנשים, שיודעים ומבינים כדורגל, כמו איזי שירצקי ואבי נימני, זיהו שבן שמעון, הוא אדם חלש, בעייתי ומערבב תקשורת אובססיבי, והסכימו לוותר על שירותיו ללא היסוס, כנראה שחבל שבהפועל תל אביב לא בדקו קצת יותר לפני שנתנו לשרלטן מקפריסין את המפתחות, את הכסף ואת העתיד של הקבוצה.
אני מבין שמי שרץ כל היום להתראיין, כשאין לו שום דבר לומר חוץ מקלישאות חבוטות, הוא אדם שחושב שהמציאות היא בתקשורת, ולא חשוב מה קורה באמת. אני מבין שהסיבה שעד היום הוא עוד לא הסביר לדוגמא למה חשב שקולין ואיליץ' יכולים להיות בלמים בקבוצה שחולמת על צמרת, (כשמי שאימן אותם בשנה שעברה ומכיר אותם טוב מכל, רוני לוי, חשב שהם לא יכולים לשחק כבלמים יחדיו) או למה הוא הביא מגן שלא פתח על בסיס קבוע בקרית שמונה, ונתן לו לשחק בצד שמאל, כשאין לו רגל שמאל ועוד כהנה וכהנה המצאות הזויות, הסיבה לכך היא פשוט כי אין מאחורי זה כלום, לא שיטה, לא היגיון ולא מחשבה אמיתית, ובודאי שלא הסבר מתקבל על הדעת.
המסקנה היא בלתי נמנעת ומי שנכשל באופן טוטלי בכל רגע משבר, ומי שהצליח להוציא כל כך מעט מכל כך הרבה, צריך ללכת בסוף העונה הביתה ולעשות חשבון נפש אמיתי ועמוק. לא בשבילנו, אלא בשביל עצמו.
גם כאן הפתרון ברור, צריך לבנות צוות אמיתי והיררכי, בראשות מנהל מקצועי יסודי, ומקורי, שיידע לפעול במסגרת תקציבית הגיונית וצנועה. אם היה אפשר גם כאן לאמץ את הפתרון של הכדורסל, את הגאון והפרפקציוניסט, ארז אדלשטיין, שתמיד מוציא יותר מפחות, הייתי שמח, אבל לצערנו ולשמחתנו הוא מתרכז בכדורסל, אבל אלי כהן השריף היה יכול להיות פתרון ראוי, לאו דווקא כמאמן אלא כסמכות המקצועית העליונה. בכל מקרה אחרי רן בן שמעון, אני יודע שאנחנו צריכים עבודה, מקצוענות ויסודיות, ולא שרלטנות מצופה ביחסי ציבור מזוייפים.
האדם השלישי שאודה לו, יהיה ערן זהבי. בזכותו הבנתי כמה אכזר הוא עולם הספורט, וכמה כל הקלישאות האכזריות נכונות. אין כמו אכזבת אוהב נבגד, ואין כאב כמו לראות את אהבתך הקודמת פורחת בזרועות אחר, ושאין שימחה כשימחה לאיד. בזכותו אני מבין היום שהכל חולף, ושתמיד אפשר לרדת נמוך יותר, אבל גם לעלות גבוה יותר, ואל לי להיקשר לשחקן כלשהו, וכי רק הקבוצה והרעיון העומדים מאחוריה צריכים להיות הבסיס לאהדתי. קשה לעמוד בכך, הרי גם בעונה הזאת התאהבתי עד כלות בעומר דמארי, וחידשתי את נדריי עם ורמוט, אבל אני כבר מכין את עצמי לראות אותם רועים בשדות זרים. כך היא דרכו של עולם, ואני הרי לעולם לא אוכל ללכת אחריהם, תמיד אשאר אדום.
