1. אלו שנמאס להם. תקציר אירועי השבוע האחרון: בושינסקי מתחיל סבב שיחות עם שחקני מכבי ת"א שבהן הם מתבקשים לקצץ בשכרם; יאמר מבין שאין בסיס לכדורגל בנתניה ובמקום 40 מיליון שקל הוא יפעיל את הקבוצה ב-15 מיליון ואם אפשר אז בפחות; יעקב שחר מודיע לשחקנים שהגיע הזמן לשים כתף ולהירתם למאמץ הקולקטיבי ושהתקציב לא יעלה על 35 מיליון שקל בעונה הבאה; רונן אלעד מסיר אחריות מהפועל פ"ת; גם לג'קי בן זקן נמאס מהבזבוזים; ושחקנים שרק אתמול נחשבו לשועלי מו"מ נלחצים וחותמים על חוזים מופחתים כאילו אין מחר.
אין מה לעשות, המצב הכלכלי, אתם יודעים. אבל בואו לא נהייה תמימים: "המצב" בא בזמן לכל מי שמתעסק כאן בכדורגל. הוא זמן טוב לכולם לבוא חשבון עם כל הטירוף הזה של שפיכת כסף על כדורגל ישראלי. זה קורה בדיוק כשהליגה צומחת ל-16 קבוצות, והנחת העבודה הבסיסית היא שגם קבוצה שתיבנה עם השקעה מינימלית תספיק על מנת לשרוד. האם שווה להשקיע הון עתק כדי לזכות באליפות? כנראה שלא. אליפויות לא מקדמות אותך לשום מקום מבחינה כלכלית. הן רק יוצרות מראית עין של ציפיות (שגוררות תקציבים מנופחים) להעפלה לליגת האלופות ושם מרסקות אותך מול קבוצות אירופיות מדרג שלישי. "המצב" הוא זמן טוב גם לקבוצות הביניים כמו אשדוד, נתניה ובני יהודה להוריד ראש. הן הרי יודעות שאליפות כבר לא יקחו ב-20 שנה הקרובות, ובעונה הבאה גם ככה תהיה להן רשת הביטחון מירידה בדמות הקבוצות הביזאריות שהעפילו מהלאומית.
זהו רגע מצוין לכל מי ששפך כאן כסף בזמן האחרון להוריד את חשבון ההוצאות שלו. ערוצי הטלוויזיה נאחזים בכוח בנתוני הרייטינג המידרדרים ומדברים רעות על איכות המוצר כדי להוריד את מחיר הזכויות. ספונסרים ייכנסו במחירים נמוכים. מנהלי קבוצות יגיעו בפעם הראשונה מזה שנים למו"מ עם שחקנים כשהם בעמדת כוח מוחלטת. אין יותר את ארקדי, שניידר ויאמר, הם יגידו לשחקנים. אין יותר לאן לברוח. לאן יברחו? מקסימום יגיעו לפרויקט הקיבוצי של יענק'לה או יסעו דרומה לאלונה.
אלא שהבעיות נפתרות רק עבור הבעלים. תשכחו מזרים ברמה של בואטנג, פרננדז, אניימה, טלקיסקי, מרין ופרנסמן. הסטנדרטים יצנחו ויחד איתם רמת הכדורגל. ההשלכה הכי חמורה של כדורגל גרוע היא תגובת שרשרת: הוא יגרור עוד ירידה ברייטינג. עוד הידרדרות במחירי זכויות השידור. נטישה של ספונסרים איכותיים. יש סיכוי שעוד נתגעגע לעונת 2008/09.
הסיפור אולי היותר עצוב של "המצב" הוא דווקא במקומות שאליהם אנחנו שואפים להגיע ושעוד מאיימים לרגש אותנו. הפערים שלנו מיתר העולם. מכבי חיפה הביאה לקהל שלה אליפות, אבל התוצאה של זה תהיה הסתערות על ליגת האלופות עם סגל מקוזז והרבה אמונה ברוח הסוציאליזם. גם נתניה עומדת לצאת להרפתקת האירופה-ליג (גביע אופ"א) עם קבוצת נוער מחוזקת.
2. אלו שלא יהיה להם. כמה נכתב כבר על ההחלטה האומללה של ההתאחדות להגדלת הליגות. מאיזה כיוון שתסתכלו על ההחלטה הזאת ותסובבו אותה לא תצליחו להבין מה עבר על האנשים שהגו את הרעיון. אבל הנה עוד זווית שמתחברת ל"מצב": ההכנסות המובטחות לכל קבוצה צפויות לצנוח העונה לכדי 4-4.5 מיליון שקלים. תקציב המינימום להפעלת קבוצה בליגה עומד על 10.7 מיליון שקלים. "כבר עכשיו אנחנו יודעים על לפחות ארבע קבוצות בעונה הבאה שאין סיכוי שיגיעו לתקציב המינימום", אומר ל"גלובס" יו"ר הבקרה התקציבית יאיר רבינוביץ'. "יש פה כמה קבוצות שמלבד 4 מיליון שקלים הקצאות, יכולות לגייס במקרה הטוב עוד שני מיליון שקלים". המסקנה פשוטה: ליגת העל תפעל בעונה הבאה עם קבוצות בתקציב של 6 מיליון שקלים. מיליון וחצי דולר. קבוצות וולנטריות. "סמי-מקצועניות", קורא להן רבינוביץ'. לא צריך הרבה דמיון כדי להבין איזה סגל שחקנים אפשר להרכיב בתוך קבוצות כאלו.
3. הפראייר התורן. המקום היחיד בליגה שכבר עכשיו מהווה מפלט ומקום נוח לכמה שחקנים בכל זאת לקבל חוזים סבירים פלוס הוא הפועל ב"ש של אלונה ברקת. הסיבה פשוטה: אלונה עוד לא היתה בסרט הזה של ליגת העל. והיא נורא רוצה. טדי. בלומפילד קרית אליעזר. יש יותר מדי פרצופים עייפים שיכולים לספר לה אחרי 10-15 שנה בעסק שגם הם היו פעם כאלו. אבל בתחושה היא עכשיו בשלב הבתים של הצ'מפיונס ליג. הפיתוי להיות בליגת העל גרם לה להסתער על אחד מחמשת המקומות הראשונים בלאומית עם תקציב שמתקרב ל-15 מיליון שקל.
שחקנים כבר זיהו את החוליה החלשה. קאלה וגרשון מבית"ר מבינים שיש מקום חדש עם כסף. גם עכברים מהחסקה של יאמר בודקים את שער הדולר בווסרמיל. אבל תנו לאלונה שנה-שנתיים בליגת העל וגם היא תחזור למציאות ותבין שהכסף הזה לא שווה. את הקללות שהיא תחטוף אפשר גם להשיג בפחות כסף.
4. אלו שזורקים את הכל. החודשים האחרונים הראו כמה קל להיות בעלים של קבוצת כדורגל בישראל. כן כן, קל. אתה יכול בכל רגע נתון לקחת את הדבר הזה שאתה מופקד עליו ולהחליט מהיום למחר שלא בא לך יותר. רונן אלעד החליט שלא מתאים לו. ארקדי נעלם ויחד איתו נעלמו כל החוזים ארוכי הטווח של השחקנים. יאמר העביר לניוטרל ובקרוב הוא יעביר לרוורס. "אין היום שום מנגנון מבחינת ההתאחדות לכדורגל שימנע מהבעלים לעזוב קבוצת כדורגל, כל עוד הוא עמד בהתחייבויות שלו עד תום העונה", אומר יאיר רבינוביץ'.
העניין הזה יוצר מצב אבסורדי: בתום שנה אחת מרגע החתימה, החוזים ארוכי הטווח עליהם התחייבו כביכול בעלי הבית שווים פחות מהניירות עליהם הודפסו. גרשון, טל ובנאדו, כבר יכולים לחפש את הכסף הגדול שהובטח להם לעונה הבאה ביערות הקפואים של רוסיה. לא שצריך לרחם על שחקני הכדורגל בארץ, שרובם מתפרנסים בכבוד גדול. אבל מצד שני, הייתם רוצים לחיות במחשבה שאתם עלולים לאבד את מקום העבודה שלכם בכל קיץ מחדש?
ויש עוד ציבור, גדול בהרבה בהיקפו מזה של השחקנים, שמפסיד הרבה מפתח היציאה הקל של בעלי הבית: האוהדים. אלו ששנה אחת הקבוצה שלהם יכולה לחלום על צ'מפיונס, ושנה אחר-כך יכולה להגיע לכונס נכסים.
