אני אתחיל בזה שהרגע שהפועל ת"א זכתה אמש (שבת) באליפות המדינה, היה הכי כואב שחוויתי בחיי בכל מה שנוגע לספורט.
חוויתי כבר הרבה רגעים קשים, הפסדים בדרבי, עונות קשות, אבל לראות את הקבוצה שאני ממש לא מסמפט, וזה בלשון המעטה, חוגגת אליפות כזו פתאומית זה ממש לא קל.
זה נכון, עבר לו יום, אבל עדיין קשה לעכל. קשה לדמיין שהאדומים חוגגים דאבל, אחרי שכבר אני וכמעט מדינה שלמה כולל אוהדי הפועל, היו בטוחים כבר שמכבי חיפה תהיה אלופת המדינה.
אני אוהד של מכבי ת"א, מכביסט מלידה, ולמרות שאנחנו לא היינו מעורבים במאבק האליפות, הרי ברור לכולכם את הכאב שאני ועוד הרבה צהובים מרגישים.
אני לא מרחם על האוהדים הירוקים, שחוו רגע קשה על בשרם, ואיבדו את התואר ממש ברגע האחרון. הדבר הקשה ביותר זה לדעת שמשהו כבר שייך לך ובדקה ה-90 לוקחים לך אותו מהידיים.
את הדרמה שהייתה בטדי ובבלומפילד (אני הייתי קורא לזה סרט אימה) ראיתי ושמעתי דרך המכשיר הנייד שלי בזמן שצפיתי בקבוצה שלי באצטדיון ר"ג מסיימת את העונה במשחק מול אשדוד.
האמת, הגעתי למשחק בכיף, לסיים עוד עונה, ומכל הלב לא תיארתי לעצמי סיטואציה שאהיה במתח בכל מה שנוגע לקבוצה שתניף את צלחת האליפות. המשחק שלי נפתח בצורה נפלאה, כשמאור בוזגלו כבש כבר בפתיחה והעלה את מכבי ליתרון 0:1. נכון, משחק לא הכי חשוב, אבל ניצחון במחזור האחרון תמיד נותן הרגשה טובה.
בערך באותם רגעים מישהו ביציע צעק 0:1 להפועל. אף אחד מהאוהדים הצהובים לא התרגש, נו טוב, תכף נשמע גם על גול של חיפה. ואז, ככל שנקפו הדקות ואף אוהד לא השמיע קול על שער בבלומפילד, התחלתי קצת לחשוש והלב התחיל לדבר. יכול להיות שמכבי חיפה עם אצטדיון בלומפילד מלא באוהדים ירוקים לא מצליחים לשים גול לקבוצה שגמרה כבר את העונה?
ברגע הזה שהשעון הצביע על הדקה ה-25 במגרשים, החלטתי לא לחכות להוא שיצעק, ופתחתי לעצמי שידור של המשחק בבלומפילד בטלפון הנייד. אוהדים שהיו סביבי עשו את אותו הדבר, כל אחד ניסה לקלוט בדרך זו או אחרת עידכונים מהמגרשים האחרים והיו עם עין אחת על המשחק שאליו הגענו.
חלפו כמה דקות ועומרי קנדה קיבל כרטיס אדום, כולם היו מרוצים אבל שחקני חיפה עדיין לא הצליחו להכניע את השוער האימתני, רן קדוש. הנייד התחיל לעשות בעיות, ככה זה שכולם מנסים להיכנס לאינטרנט ביחד. פתאום, בזמן שאני נלחם עם המכשיר שלי, שמענו צרחה - 1:1 בטדי. כולם חגגו ואז מישהו צעק שהשער נפסל.
כולם נרגעו עד שאותו אוהד צעק שהשער של ברק יצחקי אושר, האוהדים חגגו ורק קיוו לאיתות ירוק מבלומפילד. במחצית שוויון בשני המגרשים, כולם רגועים, הגול של חיפה יגיע מתישהו. והפועל? היא בעשרה שחקנים ובית"ר משחקת לא רע בכלל.
הכנסתי את היד לכיס ובדקתי את טופס הווינר שלי, ההימור הראשון שהיה לי היה ארבעה שערים ומעלה במשחק של מכבי חיפה נגד בני יהודה, כן, חשבתי שזה יהיה קליל וטעיתי. המחצית השניה התחילה, מכבי שלי פתחה טוב את החצי השני וחיכיתי לגול השני שיגמור את הסיפור ואז אתרכז במה שמתרחש בבלומפילד ובטדי. האמת? לא תכננתי את זה אבל כנראה שהחיים קשים יותר ממה שחשבתי.
0:1 לבני יהודה צרח מישהו ותפס את הראש, אני לא מאמין ומתקשר לחבר לברר אם זה נכון. האוהדים הירוקים בבלומפילד בשוק וגם אנחנו בר"ג. חלפו להן שתי דקות ומאיוקה העלה את מכבי ל-0:2, אנחנו שמחים אבל קצת חוששים ממה שקורה במאבק האליפות, שהפך ברגע אחד להיות מותח.
רגע אחרי שחגגנו את השער השני של מכבי, האוהד שישב לפניי הרביץ לנייד שלו שנתקע כל הזמן, ופתאום כשהוא הסתדר הוא דיווח על פנדל להפועל ואדום לבית"ר. הדבר הראשון שעבר לי בראש - אם הם שמים גול חיפה צריכה לעשות מהפך בחצי שעה. פתאום זה נראה מפחיד, והדרמה שבשבילי הייתה סרט אימה הפכה להיות מציאות הזויה.
ואז הגיע הרגע. עשרות אוהדים התקבצו סביב האוהד והטלפון וראו את אניימה בועט ליציע בטדי ומקפיץ אותנו ביציע בר"ג. נרגענו מהר כי חיפה עדיין לא הצליחה להכניע את רן קדוש, שהפך להיות "קדוש" בעיני האוהדים האדומים באותם רגעים.
המשחק בטדי הפך עכשיו לעוד יותר חשוב. רק שהפועל לא יכבשו והכל יהיה בסדר. פתאום נשמע צעקה אדירה מהאיש עם הרדיו - 1:1 בבלומפילד. ברגע הזה הבנו שהנה זה קורה, הפועל שוב יצאו לוזרים ברגע האמת, החטיאו פנדל, הירוקים שמו גול ויש אפילו זמן לעוד אחד שיגמור את הסיפור הזה סופית.
המשחק בר"ג הסתיים, גם המשחקים של חיפה והפועל לקראת סיום. שמתי את הנייד בכיס וירדתי למטה להודות לשחקנים שלי על סיום העונה. בזמן שאני ועוד אלפי צהובים מוחאים כפיים לקבוצה שלנו, אחד האוהדים שעמד לידי תפס את הראש. הסתכלתי עליו ולא רציתי לדמיין מה הוא עומד להוציא עכשיו מהפה.
זה נראה כמו תחילתו של חלום רע, וכל עוד לא שמעתי מה קרה ולמה הוא המום, עדיין חיכיתי שמישהו כבר יצעק שחיפה לקחה אליפות. ואז הגיעה הבשורה המרה: הפועל הבקיעה בדקה ה-92 וזכתה באליפות. כל אוהד שעמד מסביבי קפא על מקומו. הבנתי שהסיוט הפך למציאות. יצאנו מהאצטדיון עצובים ובעיקר בהלם. איך הם לקחו אליפות? זה נראה כבר סגור וגמור. חיפה בסה"כ הייתה צריכה לנצח. זה הכל.
אבל אין מה לעשות - זה הכדורגל. כולנו ידענו "שהמחלה" שנכנסה בנו תכלול גם רגעים עצובים. לפרגן אני לא מסוגל, ודבר אחד אני מאחל להפועל ת"א - תחגגו אליפות פעם בעשר שנים. מאחל אוהד מכבי בית שאן.
