שתי תצוגות התכלית של האלופה מול גיור ההונגרית (קבוצה בהחלט לא קלה ולא פראיירית) נעמו לעין אך אי אפשר היה להתעלם מאחוז ניצול המצבים הגרוע ומהעובדה שמכבי ת"א, על שלל הסגל הרחב שלה – חסרה בסקורר משמעותי, כפי שהיה אלירן עטר שחסרונו עלול להיות מאוד משמעותי, בייחוד בשלבים הבאים באירופה.
פאולו סוזה התחיל כאמור, ברגל ימין. לא מדובר רק בתוצאות עד כה (בסך הכול שני מפגשים), אלא בעיקר בגישה. לא עוד מאמן אירופי טיפוסי ומתנשא על הכדורגל הישראלי – אלא בחור צנוע בסך הכול שמדבר בגובה העיניים, לא מפוצץ בהצהרות, לא מבטיח גדולות ונצורות – אך בהחלט מקיים או יותר נכון ממשיך לקיים את הדרך של קודמו, שלא הייתה מרשימה במיוחד אבל התאפיינה בלעשות את הדברים נכון.
סיכוי של 50:50
הדבר המיוחד במכבי ת"א הוא לא איזו דרך או המצאה מקצועית חדישה שמפילה לקרשים, אלא התקציב הענק הגדול פי כמה על שאר המועדונים הישראלים. להבדיל מגיידמק, בוחר מיץ' גולדהאר להשקיע את כספו באופן עתידני ובתשתיות – מה שיוצר אווירה של מועדון גדול יחסית.
מכבי ת"א היא קבוצה מעט יותר טובה מפ.צ. באזל הנוכחית ולבטח יותר רעבה ממנה, אך הניסיון האירופי של השוויצרים משקף סיכוי של 50-50 לאלופה הישראלית לדלג לסיבוב המכריע שלפני שלב הבתים.
הכול, כאמור, יקום או ייפול על ניצול מצבים. זהבי, פריצה ובן-חיים חייבים להיות קודם כל מרוכזים ואחר כך יעילים – כדי שמכבי תגיע לגומלין בבלומפילד עם מקדמה רצינית.
החיסרון של מכבי – המזל הרע שהועיד לה את ההגרלות הקשות ביותר בסיבוב השני והשלישי בליגת האלופות – הוא גם היתרון שלה: כשאין לך מה להפסיד ושהדחה היא האפשרות הריאלית יותר, אתה משחק הרבה יותר טוב ונטול לחץ. נקווה שזה מה שנגיד גם אחרי עוד הגרלה קשה לצהובים בשלב הפלייאוף.